אגמים, אגמים, פיורדים, אגמים, אגמים....

עצרו. 

אל תמשיכו. חשוב לי שתתחילו בלהאזין לשיר הבא, תוך כדי קריאת מילותיו... אם המחשב מחובר למערכת הגברה, פנקו אותה בווליום, ואם לא, אז בבקשה חברו אוזניות. רק, בחייכם, אל תשמעו את השירים האלה עם הרמקול המעאפן שמובנה במחשב...

בן אדמה

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ

כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ

מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ

בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ

   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?

עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר

דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר

   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים

קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים

בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים

   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.

בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת

קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!

אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת

   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים

שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים

רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים

   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל

יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל

בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל

   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.

שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?

אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים

כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים

   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים

אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים

רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים

   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.

בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו

אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו

בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו

   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב

אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב

אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב

   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

את השיר הנפלא  הזה כתב רבי יהודה הלוי בספרד לפני כמעט 1000 שנים.  היה לו עוד תחביב גדול מלבד שירה... רבי יהודה הלוי היה גם רופא. אני מאוד אוהב את הביצוע של שם טוב לוי, דרכו התוודאתי  לפיוט הזה, שמושר בקהילות חאלב ומרוקו ביום כיפור. בגלל הבית השלישי, שעוסק בבן עשרים אשר דולג בן ההרים , אני נזכר בו כל יום יומיים, בזמן שאני מטייל, ובפרט (נגיד כשעוברים קטעים של בולדרים והשביל לא נוח  להליכה רגילה, וצריך לדלג מבולדר לבולדר) כשאני דולג בן ההרים....   בכלל, השימוש הזה בצורה "דולג" ולא מדלג, מזכיר לי עוד בן אדם אחד שיכול ללוש את השפה ולעשות בה כרצונו, נתן אלתרמן... רק אלתרמן יכול לכתוב "איש זונק ואיש יורה ואיש נופל ..."  ליל חניה, ליל חניה...   זהו, אז אחד  זונק, אחד דולג....  חבר'ה רציניים שניהם, אלתרמן, וריה"ל.

זהו. עכשיו אפשר להתחיל.

זריחה בדרך ל- Mt. Cedric  בבוקר הטיול שבסוף ההתנדבות ב- Nelson Lakes 

הפעם, במקום מלא חפירות, יש מלא תמונות. אבל ממש הרבה. מי שרוצה סתם פסקול כיפי (ללא  ציטוטים ודרשות ) אני ממליץ על Fake Plastic Trees  של רדיוהד, ובכלל, על כל האלבום The Bends. זה לא אומר, שאני לא אשבץ שירים אחרים בעברית, אבל בנתיים, אם בא לכם לרפרף או לדפדף בתמונות, זרמו עם הקול הבלתי אפשרי של טום יורק...

זריחה בדרך ל- Mt. Cedric  בבוקר הטיול שבסוף ההתנדבות ב- Nelson Lakes 

הזמן אץ רץ ואיכשהו עברו שלושה חודשים בניו זילנד.  שלשום, בשעה טובה ואחרי משא ומתן מפרך מול מחלקת ההגירה של ניו זילנד, הפקידה היקרה קארישמה  אישרה לי להישאר עוד בדיוק חודשיים, וכך נחסכה ממנה הטירחה לטוס לפיג'י (כדי לצאת מהמדינה) , לתת כיף לפקיד בפיג'י ולחזור באותו יום כדי להאריך את הויזה...

החודש האחרון היה קצת משוגע, בצורה מאוד חיובית, ובעיקר עמוס ודחוס בטיולים, וככה לא הספקתי לכתוב. לפני שבוע הזדמנה לי שבת רגועה, אבל לא היתה נחת רוח לכתוב, אז דחיתי עוד קצת.

כהרגלנו בקודש, נהיה אקלטקטיים. הפעם קצת פחות מחשבות ויותר חוויות.

כמו כן, הרבה תמונות. הרבה אגמים. ממש הרבה. חלק מהתמונות לא מיועדות לבעלי לב חלש.

אז בגדול, אני חושב שנפרדנו לפני שעליתי ל- Angelus Hut  שב- Nelson Lakes National Park  כדי להיות שם Hut Wards (ביקתאי ???) לשבוע. בזמן שהותי שם מאור הצטרף אליי, ומאז אנחנו מטיילים יחד כמה שבועות, וההגעה של מאור היתה שדרוג משמעותי לטיול, שגם ככה התנהל על מי מנוחות... אחרי עשרה ימים בנלסון לייקס (שבוע עמוס טיולים יומיים שיוצאים מהבקתה וחוזרים אליה ועוד טיול של שלושה ימים מפרכים בסוף) התגלגלנו מרחק קצר לטיול חופים רגוע מאוד ב- Abel Tasman , שם ניסינו להתאושש מהימים מרובי הקילומטרים בנלסון-לייקס. ומשם, בהתרגשות גדולה, הדרמנו לכיוון הסיבה ה- (אולי) עיקרית שבגינה הגעתי לכאן - Fiordland.  הפיורדים האדירים והאגמים (שאי אפשר לספור אותם בכלל...) ממלאים את הנפש בשמחה שקשה להסביר ואני (ואני חושב שגם מאור) נהנה מאוד מאוד.

Mackinnon saddle, השיא (מבחינת) של ה-  Milford Sound Track. 

בכל התקופה שלי בניו זילנד, ובפרט כאשר הייתי אחראי בקתה, השקעתי הרבה מאוד מאמץ באיסוף מידע על מסלולים בפיורדלנד. כשפגשתי קבוצת קיווים מבוגרים בבקתה ישבתי איתם וביקשתי המלצות על טיולים, על ספרים ועל אנשים שמכירים טיולים ושאפשר לשאול אותם. קראתי וחיפשתי, יגעתי וקצת מצאתי ואני מקווה שבשלושת השבועות הקרובים ההשקעה הזו תמשיך להניב טיולים יפים ומשמחים.

וביתר פירוט  :

כשהגעתי לסנט ארנולד, שזו העיירה שממנה יוצאים לטייל ב- Nelson Lakes  ושבה נמצא מרכז המבקרים וכל המשרדים והמתקרים של ה- DOC, מזג האוויר לא היה יפה כל כך. הפקחית שאיתה התכתבתי שאלה (לפני כמה חודשים) אם אוכל להגיע יומיים לפני ההתנדבות כדי לעזור להם להכין חומרי הדרכה בעברית, ואני שמחתי לעזור, כך שהגעתי יומיים לפני ההתנדבות וישבתי עם החבר'ה שעובדים ב- Help Desk  ולמדתי על איך אנחנו הישראלים נתפסים ע"י אנשי ה- DOC (בהרבה מאוד סובלנות, בין היתר), והשתדלתי לעזור, אבל האמתי שכרגע אין לי כח או עניין לספר את כל מה שהלך שם. היו יומיים מעניינים וחשובים (בעיניי) מאוד, ואני מקווה שהתוצר  שיצא משם, 2 עמודים בעברית שיושבים מעכשיו בשולחן של ה- Help Desk  ועוזרים לחבר'ה שם לתקשר עם ישראלים, יעזור קצת. אולי מתישהו אכתוב 

על זה.

בכל מקרה,  אחרי יומיים של סערה הייתי חייב לעלות להר. ג'ייק, הבוס שלי לשבוע הקרוב, החליט שהכי חכם להכניס אותי ממסלול פחות שגרתי שנקרא Cascade Track  ולא דרך הרכס (Robert Ridge) שזה המסלול המקובל, והיפה מאוד, כיוון שהליכה על הרכס החשוף לרוחות ולגשם תהיה לא חכמה. אז קיבלתי הקפצה בסירה חינם לראש אגם רוטואיטי, ומשם התחלתי את ההליכה לכיוון הבקתה. 

ג'ייק, הבוס שלי לשבוע ההתנדבות.... 

היה יום ארוך, עם תיק כבד שכלל אוכל לכמה ימים וקצת יותר בגדים מהרגיל (תכננתי להיות שבוע בתפקיד ולנצל עוד שלושה ימים לטיול מקיף), ומצאתי את עצמי הולך במים עד הברכיים בכמה וכמה נקודות, כיוון שהנהר  עלה על גדותיו בגלל הגשמים החזקים. אחרי כמה ק"מ של הליכה בעמק התחלתי לטפס בערוץ שמוביל ל- Angelus Hut , ביתי לשבוע הקרוב. ככל שהמשכתי לטפס, מזג האוויר המשיך להתקדר, ולאט לאט ירדו גם עננים. בסופו של דבר בשעה 19:30 הגעתי לאוכף שמסמן את סוף העליה. ידעתי שאני אמור להיות על שפת אגם, ושהבקתה לא רחוקה. פתאום נתקלתי בשלט שמורה לכיוון הבקתה וכתוב עליו 2 דקות הליכה. מתוך הערפל התגלו אט אט קווי המתאר של השירותים, והנחתי שאם כאן השירותים הבקתה לא רחוקה.

הנוף מהמרפסת שלי בבקתה ביומיים הראשונים...

לשמחתי עוד דקה שתיים של הליכה רטובה והצלחתי למצוא את הבקתה. אז ככה הגעתי לבקתה, ביום חורף גשום. במשך היום וחצי הקרובים לא ראיתי כלום, לא את האגמים ולא את ההרים, ובקושי יצאתי מהבקתה. וגם היה קר לאללה. טוב שיש תנור. וטוב שנתקעו שם עוד 5 חבר'ה אז היה עם מי לבלות קצת...     התמונות ממחישות יופי את ה- "ערפל מסלול" תרתיי משמע שחוויתי.

איזה כיף שאחרי יומיים הכל התפזר וגיליתי שאני במקום מהמם. ממש. זכיתי, בפוקס, באחד התפקידים היותר נחשקים בין ה- Wardens  (בלי שידעתי את זה בכלל... ) ובאירוח חינם  בפינת חמד אמיתית. למחרת אחה"צ שמעתי קול מוכר מדבר על  נקעים ושברים וקיבועים מהדהד על פני האגם, ואט אט הופיע מאור קבסה...

בצד ימין, יחסית למטה, מעל הפינה הימנית של האגם אפשר לראות את הבקתה.... ומאחוריה את האגם האגם הקטן... מבט מהאוכף שמתחת ל- Angelus Peak .

בשונה מבשבועיים ב- Welcome Flat Hut , שהיו נופש אמיתי עם המון זמן קריאה וציור וחשיבה, ל- Angelus   הגעתי עם המון אנרגיה ורצון לטייל, וניצלתי אותה עד תום. שוב, פגשתי אנשים אדירים ולמדתי המון. חבריי עבר מרחבי ניו זילנד הופיע, בכוונה תחילה ובטעות, וגם פגשתי חבר'ה מקסימים חדשים.   יחד עם קידן וסתיו הלכנו לטייל במסלול החצי-מסומן ל- Hopeless Hut  (כן, כן, כך קוראים לה....) ובסופו של היום הארוך מאוד טיפסנו חזרה את אותו Cascade Track  דרכו הגעתי ביום הראשון, הפעם במזג אוויר טוב.  אני חושב שהתמונות מדברות בעד עצמן, וריבוי האגמים הקטנים (כאן קוראים להן Tarns ואני רגיל מדרום אמריקה לקרוא לכל דבר עם מים בהרים "לאגונה"...) מוסיף המון המון יופי.

אני ומטיאס, בחור צרפתי שהכרתי בקולפנד ובא לבקר. ברקע הלגונה שאח"כ ניכנס אליה

ואחרי טבילה קרה מאוד ומרעננת.    קלטו את הצלילות

http://1drv.ms/1peFigA

נקודה קטנה וחשובה.  זה קצת מגעיל, אפשר לדלג, אבל יש כאן ענין. לא ידעתי את זה, אבל המקל שאיתו מנקים את השירותים היה נעול מתחת לבקתה שלי (ולא בארון עם שאר החומרי ניקוי) , ומצאתי אותו רק ביום האחרון, כשהוצאתי את המשאבת מים ע"מ למלא את המים במיכלים. אל דאגה,  ה- DOC מאוד מסודרים והיו לי שפע של חומרי ניקוי וככפות עבות, ואפילו חליפת-גוף-מלא-חד-פעמית-כאילו-אני-עובד-במז"פ-פוקושימה.

  אבל, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי קורע ברך מול האסלה ומשפשף עם סמרטוט את החרא של אנשים אחרים מדפנות השירותים. בוקר בוקר. לא סבלתי (בסדר,מודה ומתוודא,  גם לא תענוג גדול... ), אבל אני חושב שיש משהו מאוד בריא בלנקות את החרא של משהו אחר פעם בחיים (ואני לא מחשיב את החרא של הבן שלך או של אדם בעל מוגבלות שאתה מטפל בו ...), שיעור קטן בצניעות שחשוב לעבור מדי פעם. בקטנה. ממש בקטנה, אבל בריא.

בכל אופן, ביום רביעי סיימתי את כל המנהלות, ניקיתי הכל, ערכתי ספירת מלאי, מילאתי את שני המיכלים הענקים במי שתיה מהאגם, ווידאתי שוב שהכל נקי טיפ טופ והלכתי לישון מוקדם כי במחמישי קמתי בחמש בבוקר ע"מ לצאת בשש בבוקר ליום ארוך מאוד, שבו אנסה ללכת 28 ק"מ ולסיים באגם Blue Lake  (כן, כן, שמות מקוריים מאוד....), אחת הפנינים המרכזיות של הפארק, אם לא ה-. 
בדרך שוב למדתי (בפעם המליון) עד כמה רושם ראשוני מטעה, ואיך (כל פעם, בחיי, כל פעם) אני טועה באנשים בהערכה ראשונית. הצטרף אליי בחור אמריקאי בשם Matt. אני הייתי בטוח שהוא אמריקאי מציק בן 21, אם לא בן 19 (כי יש לו ממש פרצוף של תינוק) אבל לא יכולתי להגיד לו לא להצטרף אליי, ובמהלך יום חמישי גיליתי מהר מאוד שמדובר במהנדס מכונות  בן 31, מורמוני (שזה בכלל מרתק, והוא עשה שליחות של שנתיים בברזיל בשכונות ממש ממש קשות) מ- Salt Lake City  ושהוא איש שיח מרתק, אדם טוב מאוד וחבר. בילינו יום ארוך ומפרך ברוח טובה מאוד, ולמרות ההטרדות הקשות מאוד מצד ה- Sand Flys הגענו בשעה סבירה ל- Blue Lake, שאכן, כן, היה מדהים ומהמם כצפוי. באופן מדהים, הגוף אפילו לא היה כל כך מפורק...

עוד אגם....  :)

זריחה מהדרך להר סדריק, בדרך מהבקתה לטיול כולל בפארק בסוף ההתנדבות

Lake Constance , טיול בוקר קצר מהבקתה שליד האגם הכחול..

מאט ואני יורדים מ- Lake Constance  חזרה ל- Blue Lake . 

תמונה בינונית וסבירה של האגם הכחול שממש לא מעבירה כמה הוא מרהיב. אבל הצלילות של המים...

מאט, בדרך לאגם הכחול

 עוד נקודה חשובה. שחוזרת על עצמה. יש כאן משהו שלא נתקלתי בו לא בדרא"מ, ולא באיסלנד ולא בנורווגיה ואין לי עדיין הסבר לגביו. המים כאן הם הכי צלולים שראיתי מימיי. הנהרות זורמים, אגמי הרים קטנים ואגמים גדולים ששטות בהן סירות וספינות (כמו Tekapu  או Wanaka  או Te Anu ), המים כל הזמן צלולים מאוד מאוד מאוד ואפשר לראות לעומק של מטרים רבים פנימה.  מדהים ומוזר...

למחרת היה צפוי לי יום קשה עוד יותר, עם 30 ק"מ, שבתוכם עליה של 1,200 מ' ל- Traverse Saddle  , עליה שהתגלתה כתלולה מאוד ומעייפת מאוד. מאוד. אבל גם כאן, בסיוע רב Red Hot Chilly Peppers  ו- Smashing Pumpkins הצלחתי להגיע בזמן טוב. המממ.... עוד משהו. פיתחתי מסורת חדשה של כניסה לנחל בסוף יום לצורך רחצה מהירה והתרעננות, וגם בעקבות ההצעה של איתי אבירם (שובה הלב מהפוסט הקודם...) להיעזר בטבילה כזו ע"מ לחזור להיות נוכח כאן ועכשיו...  אז גם את היום הזה סיימתי בטבילה קרה בנחל שליד הבקתה.

היום האחרון היה לפחות במישור, והטסתי אותו בקצב טוב, נהנה מהנהר וממישוריות הליכה, ובשעה 20:00, אחרי 33 ק"מ (נראה לי שזה הכי הרבה שהלכתי מאז השחרור מהצבא.... כמעט עשר שנים) הגעתי למקלחת בבית-של-המתנדבים מול המשרדים של ה- DOC.  למחרת בבוקר מאור אסף אותי עם הרכב ונסענו לטיול הבראה של 4 ימים  לאורך חופי  Abel Tasman.

עוד שיר שעולה לי הרבה כאשר אני מטייל, ובפרט בזמן עליות הוא שיר של לאה גולדברג שהלחנתי והקלטתי לפני שנסעתי. שוב, הקול הנהדר של יהלה עושה את ההבדל, אבל עוד כמה אנשים טובים מאוד תרמו את זמנם וכשרונם לנגינה, ובבוא הזמן, וכשייעשה סדר מתאים (אצלי, ברשימות) אודה להם....

טיול בהרים, לאה גולדברג.

עליה אחרונה בהרי ארד

לא זכרתי דבר

רק עיני מלאו סתיו

אבל ההרים, שתקו לי יפה

מצנת (שתיקת) השמים,

מצינת (שתיקת) השמיים,

ומלב האגם

ב.                 

אוהבינו אינם רבים

בעברנו ניסינו

לחייך לגזעי ארנים

ולאבן הרים, ירקה

ובלי לחכות לתשובה

הלכנו, מאושרים (עד) מאוד

עם כל מה שאיננו שלנו,

ואיננו איתנו

ואיננו שוכח

כי איננו זוכר

ג.        

השלג שלי היה תכלת

ושלך

ירקרק

ופסת השמים שלי -

זכוכית בקבוקים צהבהבה

ושלך -

קלף דהוי של פיוט עתיק

ובאגם שלך - פסגות

ובמים שלי - אוזים

ואני אכתב שיר אחד

ואתה - אחר.

אבל נשתק ביחד

את אותה הדרך

-------------------------------

קראתי את המילים של השיר הזה המון פעמים. המון. ובייחוד בתקופה של ההקלטות לפני הנסיעה קראתי בו שוב ושוב. אבל אני חושב שבכל פעם שאני מטייל עם עוד מישהו, אני חושב על האמירות הכל כך יפות שלה - ואני אכתוב שיר אחד ואתה אחר, אבל נשתוק ביחד את אותה הדרך... איך שנינו מסתכלים על אותו שלג, והוא דומה, אבל שונה... ושתיקת ההרים היפה... וככה, כל פעם שאני עולה, עולה לי בראש "עליה אחרונה בהרי ערד..."  ואני מזמזם לי את השיר הזה....
---------------------------------

האמתי שרציתי להמשיך ולכתוב על אבל-טזמן, ויותר מכך, על ה- Milford Sound Track, שהיה, למרות החששות שלי, חוויה עמוסה מכל טוב, עמוסה ברמה שדורשת עיבוד מספר ימים אחרי. רציתי, אבל יצא בלוג ארוך, ואני כבר ממש עייף, וכאן השעה 23:37, ומחר קמים בשש כדי ליסוע ל- Green Lake  לכמה ימים ( מסתבר שהקיווים ממש חזקים בשמות, אה ?....), אז אני חושב שאפסיק כאן...

בונוס : עוד שיר שאני נזכר בו בפסגות (בשל הבית השני...)

כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ'ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים... זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת

בונוס אחרון ודי  :

כשהפסים בתחתית של סנדלים (ייעני הסוליה)  מתבלים, וצריך לקנות חדשים, זה לא סיבה להיות עצוב (כי צריך להוציא כסף) אלא להיפך - זה אומר שהם התבלו כי באמת השתמשתי בהם, ונהנתי מהם, והם לא סתם שכבו אצלי - וזו סיבה למסיבה !