פיורדלנד, יום הולדת,

מתחילים עם שיר. כיפי. שיר סבבה. נדמה לי שגם הקליפ שלו יפה. אבל בעיקר האווירה שהוא עושה. לי בכל אופן. שוב, אני ממליץ על אוזניות או רמקולים גדולים ואיכותיים ולהגביר. אה, ולשיר הזה יש דינמיקה... לוקח לו הרבה זמן להתפתח, אז סבלנות. ללחוץ על Play ועכשיו אפשר לקרוא.




אז  למה אני מתגעגע???

 















יום הולדת




אז מה, יום הולדת, אה?  האמת, שמאז גיל 22 בערך היחסים שלי עם ימי ההולדת שלי הם מורכבים וטעונים. מצד שני, בשנתיים האחרונות דווח על הטבה קלה במצבם והם מוגדרים כעת כבינוני אך יציב...  שנה שעברה היתה כנראה הפעם הראשונה שחגגתי יום הולדת שמחה באמת ובתמים מזה כמה שנים (שלא נזכיר שבשנה שלישית של הלימודים היום הולדת שלי יצאה יום לפני הבחינה באנטומיה בטן-אגן, ובוא פשוט נזכיר ששתי המערכות שנמצאות שם זה עיכול ומין, ככה שכל היום הולדת שלי בהיתי בציורים מאוד ראלים של איברי מערכת העיכול, השתן והמין, וזה לא בדיוק להיט גדול...  עד שעודד פוקס  פרץ לבית שלי בנגינה ושירה, בראש טור של שכנים שבאו לשמח אותי והצליחו...).
אז השנה מאור ארגן לי שבוע חגיגות, לא יום אחד, ועוד בניו זילנד, והשילוב של טיולים יומיים יפייפים עם ארוחות טובות והמון יין בערבים היו נפלאים.




השבועות האחרונים היו מאוד פוריים מבחינת טיולים, ובייחוד, רוב המוחלט של הזמן, מזג האוויר האיר לנו פנים, ובפיורדלנד זה בכלל לא ענין של מה בכך.


אין לי הרבה הגיגים על יום ההולדת.  שפע הברכות שקיבלתי, פתח כמה כיווני מחשבה חדשים, וגם פרספקטיבות על החיים בכלל, על החיים שלי ועל בחירות שאנו עושים.  יצא, בגלל ההתרוצצויות הטיולים והכיסוי הסלולרי הממש גרוע, שקראתי ושמעתי את רוב הברכות באיחור של חצי שבוע... אני זוכר ששמעתי ברכה מוקלטת של 5  דקות (שהגיעה בוואטסאפ) מחברה טובה ויקרה, בזמן שאני שוכב בשק"ש, ומאור בדיוק נכנס לאוהל, ומלמלתי לו ולי - "תשמע, אני... יש לי הרבה מזל... הגורל זימן לי הרבה אנשים טובים מאוד שבחרו להיות חברים שלי, ואני באמת בשוק כמה הם טובים, חמים ואמיתיים וכמה טוב לי שהם חברים שלי".
אז אין ספק שהשמחה הבסיסית שנבעה מלחגוג יום הולדת בחברה טובה ובמקום יפה ובלעשות את מה שאני אוהב לעשות ומרגיש בו  בטוב נתערבבה והתעצמה  בעוד שמחה על ברכות וחברים ונקודות שונות שהוארו בי.







------------------------------------------------------------------------------------
במקביל ליום הולדת שלי, ולהולדת בנם (החתיך)  של דרור פוקס וזוגתו שתחיה מאיה מאיר, נולד בשבועיים האחרונים סוף סוף ספר השירים של ילי שנר המוכשרת מאוד.  מעבר לזה שאני מת על השירה של ילי, ומוקיר את החברות שלה, וחושב שהיא מוכשרת בטירוף, הייתי משקיף (מהצד) על ההתפתחות של הספר הזה בשנה ומשהו האחרונות, ומרגש אותי מאוד לראות אותו יוצא לאור סוף סוף. אני בטוח שהוא ייחטף כמו לחמניות חמות, כי הוא טוב, טוב מאוד. ומשמח ומרגש שיצא, אז בשעה טובה.


------------------------------------------------------------------------------------




אז כאמור, אין לי הרבה הגיגים בעקבות היום הולדת. אני כן הולך עם שיר של לאה גולדברג שנקרא "יום הולדת" ועוסק (בעיניי) בבחירה. השיר מתאר את החיים כמות שהם - תערובת של שמחה ויגון, ומה אני בוחר לקחת מהם - איזה פרח לקלוע בזר... 


יום הולדת. 
לאה גולדברג


משנה שאיננה חוזרת
מיגון שאינו חוזר
מה אשמור לי היום למזכרת
מה הפרח אקלע בזר ?


(כי) מעטים הם רגעי הנחת
ורבים לילות המכאוב
ובכל זאת אצלח לקחת
מהרע, וגם מן הטוב


יום של סתיו
וקולו של אורח
עץ בודד
בתוגה ובחן
ושיחה חטופה, והריח
מי הים ממרחק הצונן


יצאתי לבדי לדרך
אל שדות רווי גשמים
ורגליי ששקעו עד הברך
בעקבות עשבים רמים


ושממה, ותל לא גבוה
ובקתה, ושתי בארות
איך אצא לימים שיבואו?
עמוסת אהבה..... ומראות !




(אולי, אחכה כאן לאושר
שיבוא ויישא אותי
אל ימים רחוקים, שיבואו
והכל, יהיה, כה אמיתי... )








ולאה לא מתחמקת מהרע שיש בחיים (והוא כנראה נכתב בתקופה שיש הרבה קושי בחיים שלה, כי המוטיב השלילי מאוד בולט בעיניי...), אבל אומרת בפירוש שגם הפרחים הפחות טובים, שמייצגים זמנים קשים ולא חיוביים, גם מהם היא רוצה לבחור פרחים לקלוע בזר. אז אני מריץ את השיר וחושב - יום של סתיו, וקולו של אורח, ועץ בודד בתוגה ובחן (העץ מייצג בעיניי  מאות, אולי אלפי מראות יפים - עצים בודדים על שפת נחל בעמק המטוקיטוקי, קרחון תלוי, טחב צבעוני על סלע או רכס מושלג -  חלקם קפאו לתמונה שנצרבה בזכרון המצלמה וחלקם בזכרון (החלש משמעותית) שלי,)  ושיחה חטופה - שלפעמים יש לה נטיה  לצלול, בדקות,  לשיחה עמוקה המפגישה את הפנימיותם של שני אנשים כמעט זרים,  ומי הים (או האגם) ממרחק (עומק?) הצונן,  שבהם אני טובל כדי להחזיר את עצמי "לכאן ועכשיו" כשהתודעה בורחת רחוק מדי...  
לפני 5 שנים כשהלחנתי את השיר הזה, הרגשתי שחסר לי משהו, וברגע של פעירות וחוצפה ועזות מצח הוספתי  עוד בית (האחרון) , שיצא מהמקום שהייתי בו אז. אם אני זוכר נכון, קיוויתי,אז,  שאולי אם פשוט אהיה פה, כאן ועכשיו, ואשאר, ואחכה בסבלנות, יגיעו ימים שמחים יותר. פרופ' גולדברג היקרה, אני מתנצל על עזות המצח, אבל זה פשוט יצא, בפשטות ובהירות וטבעיות...



















קרעי מציאות נדחקים לחלום



החזרה לארץ כבר לא כל כך רחוקה והמחשבות על תוכניות לעתיד הולכות ותוכפות. אני שמח שבחרתי להתחיל את הסטאז' ביולי ולא ביוני, ולתת לעצמי עוד חודש לנחות, לנוח, להתרענן, גם ללמוד שוב את החומר לפני הסטאז' כדי לא להגיע אהבל לגמרי...  וגם לנסות להספיק עוד דבר או שניים שרציתי לעשות לפני שאני צולל שוב...  אני גם חושב יותר על מה עושים הלאה עם האלבום שהקלטתי. נשארה עוד קצת עבודה, בערך  15-20%, על מנת לסיים אותו כמו שצריך לעצב ולהדפיס את הספרון ולהדפיס את האלבום, ובשביל זה אני אצטרך לגייס כסף, באיזשהו הדסטארט או משהו, וגם זה סיפור. וצריך להחליט מתי עושים את זה... טוב, נניח לזה כרגע. בכל אופן, בתוך הכיף הגדול של טיולים מרהיבים, המחשבות והשיחות בהחלט כבר גולשים לארץ וההתכתבויות עם אחראית סטאז' בשערי צדק (כן, אין ברירה, חייבים להתכתב איתה עכשיו... כבר שילמתי מחיר על זה שדחיתי את זה עד עכשיו...) הן כמו קרעי מציאות שנכנסים לחלום, מתערבבים ונבלעים בו וקצת מנסים להעיר אותי משנתי, ואני בוחר דווקא להסתובב על הצד השני, להתכרבל עוד קצת בשמיכה ולהתעטף אל מעל הראש ולישון עוד רבע שעה...


----------------------------------------------------------------------


אני לא אכתוב על הטיול באבל-טזמן (אלא רק אשים תמונות), ואני חושב שגם על המילפורד-סאונד, שלמרות ציפייותיי הנמוכות היה מרהיב, פשוט מרהיב, אני אכתוב שלוש מילים. אני בהחלט אשים כאן הרבה תמונות (וכמו שאיתי לוי לימד איתי, אפשר פשוט ללחוץ על אחת מהן ולדפדף רק ביניהן על מסך מלא...)


Milford Sound 
 



השירותים במקינון פאס. הדרך פונה אל הנוף, והפקחים אוהבים להשוויץ שאלו השירותים עם הנוף הכי טוב בפיורלנד...





המפל הגבוה בניו זילנד - 250 מ' הראשון, 270 מ' השני... עשר דקות מאוחר יותר ניסינו למצוא נתיב למאחוריו... התיעוד הרטוב משם בהמשך (אל דאגה, נכנסו בבוקסר ומעיל גשם....)







מאחורי המפל הענקי (אמרנו 250 מ' המפל הראשון ומתחתיו עוד 270 מ' )



עוד תמונה מצויינת ממאחורי המפל... פשוט היו שם כמויות שם ועוצמות רוח מרשימים מאוד...







































מאור הצדיק סוחב את התרמיל של בחור בריטי שנקע את הקרסול במסלול




Green Lake






 אחרי הטרק המוצלח מאוד במילפורד סאונד נשבנו בקסם של פיורדלנד.  אבל אליה וקוץ בה.  פיורלנד יפה יפה, אבל מאוד מאוד לא נגישה. שפע האגמים והפיורדים עצמם (פיורד זה בעצם לשון ים, מאוד ארוכה, שנכנסת לתוך היבשה, ונוצרה בתקופות קרח ע"י קרחונים שהתקדמו "במורד" העמק ונגסו באדמה) יוצרים מכשולים גדולים, ובשביל להגיע לרוב הטרקים היפים צריך לחצות אגם - או בחתירה בקייק (וזה גם מסוכן ( כי האגמים כאן יכולים להיות מאוד סוערים אם הרוח משתנה ומתחזקת) גם קשה - כי לפעמים מדובר ב- 12 ק"מ חתירה, ואני לא קלגנוב, וגם אף אחד לא מוכן להשכיר קייק בלי מדריך, אז צריך לקנות אחד, וזה כבר נהיה מסובך מדיי... )   או ב- Water Taxi  - שעולה בין הרבה להרבה מאוד קיווי-דולר...  אז חזרתי לשולחן התכנון, פתחתי את ה- Moir's Guide  וחזרתי לקרוא ולעשות שיעורי בית... מזג האוויר בשבוע שאחרי המילפורד היה מעורב, והיה צפוי שיום שלישי יהיה גרוע, אבל מאור ואני החלטנו שמאסנו בלשבת בהוסטל ולקשקש באינטרנט ולנוח, וגם בלשלם 20 דולר ללילה...  אז החלטנו לטייל באזור יחסית לא מטוייל בשם Green Lake  שנמצא ליד ה Borland Road .


וככה זה נראה מהרכס שמצפון לאגם...














בצד שמאל, האגם הגדול הוא גרין-לייק (אכן, יש דיסקריפנס בין השם למראה...)  בצד ימין, האגם עם האי הקטן זכה לשם המפתיע Island Lake.  בחיי.
















































 אגב, אגלה לכם את הסוף כבר עכשיו - האגם אמנם יפה מאוד, אבל הוא לא ירוק, לא משנה מאיזה זווית. עדיין לא גילינו את הסיבה לשם...     בכל אופן, התוכנית, שהתבררה כמצויינת, היתה לארוז תרמיל כבד עם הרבה אוכל, כולל דגים ובשר, 3 ליטר יין , פירות וירקות ולסחוב אותם את המסלול הקצר - 8 ק"מ, מהרכב לבקתה, ולהשתמש בבקתה כבסיס לארבעה ימים של טיולים יומיים סביבה, עם יום אחד של מזג אוויר גרוע, שבו נשב בבקתה, מול האגם, מול האח הבוערת, נקרא, ננוח ונאכל ונהנה משנייהם.  והכל הסתדר כמו שחשבנו ואפילו יותר טוב.




  



מאור חותך את העצים שאספו לגדלים פרקטיים יותר...




יום גשום, בקתה חמה






התמונה המפתיע הזו, שצולמה בדרך החוצה מהשטח, ממחישה קצת את הדפיקות (היחסית נדירה) של הקיווים. מדובר בגופה של אופוסום, חיה שהניו זילנדים ממש שונאים (כי היא הורגת את הציפורי בר שלהם...) פשוטת פרווה ועור. הגופה הזו היתה מונחת על השלט, כמו שאפשר לראות, ואנחנו משערים שזה אמור לסמל משהו לשאר הפוסומים....?  WTF????














• הרכס שמעל האגם התגלה כפנינה אמיתית עם נופים בלתי נשכחים, אין ספור שלוליות אלפיניות (Tarn בקיווית) ונוף נרהיב
• הזוג ההולנדי שפגשנו בבקתה כשהגענו היו מקסימים, ושיחה שניהלנו איתם הציתה שאלה גדולה שעדיין מעסיקה אותנו.  הבחור (שהתגלה שיש לו שורשים יהודיים...) עובד כמטפל של עצים, גם בא עם מאור ואיתי ליער ולימד אותנו איך לבחור עצים לכרות, איך לחטוב אותם ואיך לעבוד עם גרזן. אז גם ארגנו סטוק גדול של עצים שיישבו שם ויתבשו לטובת המטיילים הבאים וגם נהנו מאח בוערת  ומחממת מאוד בימים שהיינו שם
  
• הבקתה היתה בקתת Backcountry  שזה אומר שהיא דרגה 3 (דרגה 1 עולות הכי הרבה, 4 חינם) - כלומר אף עובד DOC לא דואג שיהיה מספיק עץ להסקה או נייר טואלט בשירותים או נקי, או עולה רק 5 דולר בלילה. מצד שני, יש כללי התנהגות מוסכמים בבקתות האלה ונהוג להשאיר אחרייך נקי ומסודר וגם לחדש את אספקת העץ, ונראה שזה עובד, כי מצאנו שם פנינה אמיתית, בקתה חדשה נקיה עם חלונות ענקיים עם נוף לאגם...
  
  
  
  


אני רוצה לחזור רגע לעוד שיר של לאה גולדברג שהופעי בפוסט הקודם, ולחפור בו עוד קצת.


טיול בהרים, לאה גולדברג.


עליה אחרונה בהרי ארד
לא זכרתי דבר
רק עיני מלאו סתיו


אבל ההרים, שתקו לי יפה
מצנת (שתיקת) השמים,
מצינת (שתיקת) השמיים,
ומלב האגם


ב.                 
אוהבינו אינם רבים
בעברנו ניסינו
לחייך לגזעי ארנים
ולאבן הרים, ירקה
ובלי לחכות לתשובה
הלכנו, מאושרים (עד) מאוד
עם כל מה שאיננו שלנו,
ואיננו איתנו
ואיננו שוכח
כי איננו זוכר


ג.        
השלג שלי היה תכלת
ושלך
ירקרק
ופסת השמים שלי -
זכוכית בקבוקים צהבהבה
ושלך -
קלף דהוי של פיוט עתיק
ובאגם שלך - פסגות
ובמים שלי - אוזים
ואני אכתב שיר אחד
ואתה - אחר.
אבל נשתק ביחד
את אותה הדרך





השיר הזה עולה לי המון בראש בזמן שאני מטייל (לא מפתיע), ובטח כאשר אני רואה אגמים שמחליפים את הצבעים שלהם (כמו בחלק השלישי) ואני חושב שהוא מצליח ללכוד ניואנס מדהים על טיול בזוג. אני מדלג על חלק א' (שהוא ייפיפה ומדהים,  וההרים באמת שותקים לי מדהים פה...)  ונתפס על חלק ג' - כי זה באמת כל כך יפה כשמטיילים יחד -  השלג שאני פוסע עליו הוא תכלת, ושל מי שפוסע איתי ירקרק. שזה ממש דומה, אבל זה לא אותו דבר, ופיסת שמי הבוקר הקטנה, שנשקפת בין קרעי העננים שמכסים את השמיים -  אצלי צהובה, ואצלו היא דמויית קלף עתיק, ובאגם שלך את רואה את השתקפות הפסגות ואני רואה דווקא את האווזים, וכל אחד מאיתנו ייכתוב על הטיול הזה שיר אחר בלילה, אבל נשתוק יחד את אותה הדרך.   וזה מדהים ומרהיב בעיניי איך שלאה גולדברג  לכדה את הענין הזה וכתבה  אותו.





----------------------------------------------------------------------------------------




כשחזרנו מ- Green Lake  ביום רביעי, עייפים מיום אחרון של הליכה בביצות ורטובי נעליים פגשנו את ילדנו המאומץ בן ה- 21, יפתח לוינסקי, שהציע לעשות ישר למחרת על הבוקר עוד Great Walk  ששברנו עליו את הראש - ה- Keppler .  מזג האוויר נראה מצויין (ארוע חריג בפיורדלנד, כאמור) והחלטנו לקפוץ על המציאה. אני אקפוץ לסוף - היתה החלטה מעולה, כי הטיול הזה היה באמת מאוד מאוד יפה והשמיים הנקיים אפשרו יום שלם של הליכה על קו רכס עם נופים מהממים של פיורדים ושלוחות של אגם טה-אנו.




















הקפלר הוא Great Walk  שאמורים ללכת בשלושה או ארבעה ימים ולשלם על בקתות שהן יקרות משמעותית מהרגיל. במקום זה הלכנו אותו ביומיים. כדי לעמוד בחוקים של ה- DOC, ולעשות קמפינג חוקי, התרחקנו 500 מ', וכדי לוודא שאכן אנחנו עושים את זה, חצינו נחל קטן ונכנסו להתחבא ביער...







-----------------------------------------------------------------------











הקטע הבא קשור לשחיטה של חיות, וכולל תיאורים וקצת מחשבות על שחיטה ועל לקיחת חיים של בעל חיים. מי שקשה לו אם זה, מוזמן לדלג הלאה














אחרי הקפלר הגיע השבוע-הולדת שהביא גם מזג אוויר פחות טוב מצד אחד, אבל גם את חג פורים. על היום הולדת כבר כתבתי, אבל בבית חב"ד יצא לי להשתתף במשהו לא מתוכנן - לקחת חלק פעיל ומרכזי בשחיטה של 4 כבשים.  מאור אני ועלם חמודות בשם דר פסיגודה הצטרפנו לאורי בינשטי, אחד משני השליחים של חב"ד, שהוא גם שוחט מוסמך, לעזור בשחיטה של ארבע כבשים לקראת החג והסופ"ש שאחריו.  מטעמים שונים אורי בינשטי ביקש שלא אעלה תמונות של הארוע עצמו, אז יש רק אחת או שתיים (וכשאני חושב על זה, התמונות יהיו קשות או מוזרות להרבה מאיתנו), אבל היתה חוויה מיוחדת. חוץ מאורי, שלושתנו ברמות שונות של מעבר לצמחונות או לצמצום משמעותי של צריכת הבשר שלנו, ואני חושב שעבורי, כצרכן של בשר (שאוהב מאוד בשר ולא מתכוון לוותר עליו לגמרי אלא רק לצמצם משמעותית), שמקבל אותו בד"כ עטוף יפה ומסודר בשמואל לוי (אטליז הבשר החביב עלינו בבאר שבע), יש ענין גדול מאוד בלהשתתף בכל התהליך של לקיחת חיים, ביתור הגופה (אורי התעקש לקרוא לכבש המת ככה כל הזמן, אפילו שלנו היה קשה עם השם הזה.. וברור שזה בדיוק מה שזה, גופה, אבל עדיין...) , ניקוי שלה והכנה לבישול. להכיר את המחיר שנגבה מהחיה, את הפער בין הדבר החי (והדי חמוד, Lets face it ) שתוך חצי שעה הופך לאיברים שאפשר לבשל ולאכול, את כמות העבודה והמאמץ שהשוחט משקיע (וארבעתנו היינו מותשים בתום 5.5 שעות של עבודה מאומצת, בגשם, עם Sandflies  ארורים שמזנבים בנו כמו עמלק שמזנב בחלשים ובהולכים בסוף המחנה... ). גם אם אני ממשיך לצרוך בשר (בעיקר בסופי שבוע) בכל פעם שאני קונה נתח כזה או אחר בסופר, יש לי חוויית-ייחוס משמעותית לעבוד איתה ולחשוב עליה ועל ההחלטות שלי.





אני חושב שבאיזשהו מקום ציפיתי שיהיו לי תובנות גדולות מהארוע הזה, אבל בנתיים הן עדיין לא הגיעו. אני מניח לזה בנתיים לשקוע בנחת אל מרחבי התודעה שלי.






אותו ענין שקשור למה שנקראתי בשמו לנלסון-לייקס ושקשור לכמה אנחנו, מטיילים ישראלים (ומסתבר שגם אירופאים) משלמים בחניוני DOC ועוד, יידחה גם הפעם, כדי לא להאריך ולהכביד.


בעוד עשרה ימים, בצער רב מאוד, אפרד ממאור, שימשיך צפונה לחלק האחרון של הטיול שלו. אנחנו מתכננים עוד 2-3 טיולים יפים ומגניבים לזמן הקרוב, ואני מקווה מאוד שמזל, ובעיקר מזג האוויר ימשיכו להאיר פנים.


עד אז, שיהיה לנו פורים שמח ושקט.


אורי