הרבה מחשבות, הרבה אנשים, שני הרי געש מכוסים בעננים ונהר וונגנואי אחד

הפוסט הזה ארוך. ממש.

הפוסט הזה מורכב מהרבה מאוד מחשבות ומעט תמונות. אל תפתחו אם אין לכם עשר דקות וקצת רוגע. כרגיל המחשבות הן בנושאים שונים לחלוטין, פרטיים וציבוריים מאוד. שמתי כותרות כדי להקל. יש גם שירים. אולי אפילו קישור למערכון, למרות שהסוף שלו גס. נראה...

אז, חגורות. קליק. מדליק מי שמקליק וגו'....  הנה אנחנו מתחילים.

ועוד הערה אחת.

חברים טובים (וחכמים)  - וואו, כמה שחשוב להקיף את עצמי בחברים טובים. לא הייתי כאן, בטיול הזה,  אלמלא החברים שלי. היו לי כל כך הרבה ספקות לגבי הנסיעה הזו. אני זוכר נסיעה לניחום אבלים אצל דקלה אקסלרוד עם משה ודוד לפני שנה. משה ודוד !!! שנייהם  עם פאקינג ארבעה ילדים כבר, סמל היציבות וההתנהלות המחושבת, ושנייהם חושבים שהנסיעה היא רעיון מעולה. עבור בשיחות חוזרות עם אבישי  ועמר קרונטל, ועם שגיא, ושירי זומר, ועמר מור, ולירון אלדד.  וכולם מקשיבים ללב שלי ורואים מה יעשה לי טוב, ומה נכון בשבילי, ואומרים לי "סע, סע, בטח שתיסע, מה בוער להתחיל את החיים?? מה ייתן לך להתחיל  את הסטאז'  תבנה עוד קומה של אוריות , עוד  קומה של התקרבות לעצמך, תן לעצמך את המתנה הזו".

יש מה ללמוד מכל אחד. אפשר ללמוד על זוגיות מרווק בן 51 שגר עם אמא שלו בפרוור (ממש) מצ'וקמק של עיר (דיי) מצ'וקמקת. פאק, יש המון מה ללמוד ממנו... תודה. אני חושב שהחוויה התרבותית והאנושית בארבעת השבועות האחרונים עלתה על החוויה הנופית, וזו אחת הסיבות למיעוט התמונות. 

למרגלות קרני חיטים

קמעה קמעה - יש מדרש עתיק, שמספר על שני תנאים שעומדים בבקעת ארבל (קרוב מאוד  להר קרני חיטים בגליל), בשעה של ממש-לפני-שהשמיים-מתחילם-מתחילים להתבהר (השעה שעליה שלום חנוך כתב "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" )  והם מסתכלים על איילת השחר שמתחילה להפציע לאט לאט... במילים המקוריות של התלמוד הבבלי :  "אמר רבי חייא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בר רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר ".

אפשר לקחת כמה נקודות או משמעויות מהאמירה שלו. אבל אני אוהב לקחת את זה קצת רחוק (בפרשנות) וקצת קרוב (אליי), ואני מניח בצד רגע את עם ישראל וחושב עלי עצמי, ועל גאולתי, ועל תהליכים... ואני חושב שהכוונה כאן היא שכאשר נותנים לדברים זמן ומקום, לקרות מעצמם, בקצב שלהם, ללא לחץ, ללא איומים, מתוך עשיה שאינה חרדתית, משם מתחילה הגאולה (האישית, מבחינתי), ואז היא אט אט זורחת, בהתמדה, בברור, בבהירות ובאומץ, באמת וביופי גדול כמו שרק זריחה שנצפית מהר גבוה יכולה להראות...

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת  השמיים.

אני מרגיש שהמשפט הזה, שנכתב לפני 3000 שנים בירושלים על ידי שלמה המלך, מגדיר הכל כל כך נכון. לכל זמן, ועת לכל חפץ (רוצה), וגם לכל חפץ (thing, item ) תחת השמיים.  איכשהו, בהימור פרוע, בפוקס, זכיתי לשבועיים נדירים של חופשה בתוך החופשה. חופשיים נקיים, נעימים, שעשו לי טוב מאוד. לא תכננתי ולא התכוננתי שכך ייצא, אבל יצא. כנראה כי זה היה הזמן הנכון, תחת השמיים.

(אה, ויש גם שיר שלי ששואב קצת מהמדרש, וקצת משלמה המלך, ושמו "קרני חיטים" ואפשר לשמוע אותו כאן. ותודה ליהלה לחמיש הנפלאה על השירה שלה בשיר הזה.

אז קצת על מה שקרה בשבועות האחרונים

במשך שבועיים הייתי אחראי על בקתה בשם Welcome Flat Hut  שיושבת על נהר (ומסלול) ה- Copland, ובעיקר יושבת על נביעה חמה ומסיבית שמזינה 4 בריכות בצבעים וטמפ' שונות.  אחרי  שירדתי מההרים משבועיים של נתק, לקחתי מעבורת ועברתי לאי הצפוני לטפס על כמה הרי געש (לא כ"כ מלהיבים, האמתי...) ולשוט  3 ימים בקאנו במורד נהר ה- Wanganui עם חבורה נפלאה שעשתה לי טוב ושמח וכיף.  בין לבין פגשתי אנשים סופר מעניים דרך Couch Surfing  ו- HIT.     אז... פרה פרה...

קופלנד

ככה נכנסתי לקופלנד, הליכה של 18 ק"מ בגשם... יישתבח שמו של הגורטקס...

למשך חמישה ימים מסלול הקופלנד היה סגור. ביום שישי, שלושה ימים אחרי שהגעתי, שלחתי זוג בלגים לדרכם מוקדם בבוקר כיוון שהתחזית היתה שלילית מאוד ודיברה על המון גשם. המסלול יושב לאורך נהר גדול (נהר הקופלנד , שזורם מערבה) ומזינים אותו נהרות רבים שנשפכים מצפון ומדרום ומנקזים את רכסי ההרים והקרחונים שעליהם. אם יורד הרבה גשם , הנהרות עולים על גדותייהם ואי אפשר לעבור, ולכן ה- DOC (הרט"ג  (רשות הטבע והגנים) ) סוגרים את המסלול. וכך מצאתי את עצמי, מיום שישי בבוקר ועד שלישי אחה"צ לבד לגמרי. שיחת רדיו קצרה בבוקר, שיחת רדיו קצרה אחה"צ, המון גשם (ליד הבקתה היה לי מד גשם שאותו קראתי כל בוקר ודיווחתי ברדיו. בבוקר אחד מדדתי 136 מ"מ (ביום ! ) ובבוקר אחר 165 ( !) ),אבל בעיקר, רוב היום - בקתת עץ חמימה,  אח-עצים (מזל שהגחלים על חשבון ה- DOC), ספרים, הרבה שוקו חם (ואוכל מגוון... קניתי און-ליין לפני שלושה חודשים, שלחתי למשרד של ה- DOC והם הסיקו את האוכל שלי פנימה...)  וגם צבעי אקריליק שהבאתי איתי, והגשמתי חלום של כמה שנים - להתחיל לצייר.

נהר הקופלנד, צילום מהגשר שממש ליד הבקתה. 

והכל היה פשוט טוב. בהפסקות בין הגשם יצאתי לריצות לאורך המסלול. בערבים נכנסתי למעיינות החמים. אבל המוקד, ללא ספק, היה אורח החיים הביתי והרגוע - לקום בבוקר, להדליק את האח, לשים מים על הגז, לאכול ארוחת בוקר, לדווח ברדיו, ולהתחיל סשנים של קריאה מול האח (כמובן שכפות הרגליים מונחות על התנור עצמו... ) קצת בישולים, קריאה, אכילה, קריאה, ציור, קריאה, כושר...    לא יודע איך להסביר, פשוט היה טוב.

אין לי ספק שלפני כמה שנים זה לא היה עובד. הייתי משתגע, הייתי מטפס על הקירות , או שהייתי אוכל לעצמי את הראש עם מחשבות שליליות וביקורתיות. אבל כל מיני דברים זזו (לכל זמן ועת לכל חפץ...) והיה לי נופש. ואני חושב, כמעט בטוח, שזה הנופש הראשון שהיה לי בחיים, שהיה יותר מיום אחד. כי בבית שלי באשלים, יש את הסדנא, ואני התמכרתי לנגרות, ולרתכות, ולעוד כמה מלאכות יד. שהם טובים לי, חד משמעית, אבל שותים זמן.   אבל בבקתה בהרים, לבד, בלי מסורים ומברגות, ובלי פסנתר, ובלי מחשב  וייתברך ה- DOC, גם ללא אינטרנט ובלי כיסוי סללולרי, מצאתי שלוה .

שני הציורים שציירתי בבקתה

בין לבין, היה פשוט כיף בבקתה.בשאר הימים, כשהמסלול כן היה פתוח,  פגשתי חבר'ה טובים ומגוונים. וכשלא התחשק לי לשבת איתם, חזרתי לבקתה שלי, לקרוא מול האח עד שהתעפצתי. בשבת הכנתי חלות. יש תמונה אפילו... :)

פגשתי ישראלים בכמויות. באמת מרשים. בכמה ערבים יותר ממחצית הלנים בבקתה היו ישראלים.

בערב אחר ישבתי עם 5 ניו-זילנדים בני 67-73 שעלו את כל הדרך לקולפנד-פס (האוכף הגבוה שמפריד בין הנהר שלנו לאזור הר קוק, אוכף שהיום, בשל נסיגת הקרחונים, הפך לקשה ומסוכן וכמעט לא מטיילים אותו יותר). אנשים מנוסים וחזקים, מעניינים ונחמדים מאוד, ובאחד הערבים הצלחתי לרשום כמה וכמה המלצות לטרקים טובים ויפים, כאלו שלא מופיעים ברשימות הקבועות של הטרקים, מה שקוראים  Off the Beaten Track .

נוף מהעמק Welcome Flat , שני קילומטרים בהמשך הנהר מהבקתה. אבל ככה זה היה רק בימים האחרונים כשהתבהר...

עשיתי חברים מאוסטרליה ומאנגליה, זוג הולנדים חמודים שטיילו ברכב 10 חודשים בדרום-מזרח אפריקה, זוג שוויצרים צעירים, טייס אזרחי ואחות שעבדו בקנדה, ואח"כ באוסטרליה. אולי נדבר קצת עליהם ועל שיטת הלימוד בשוויץ. וזוג קנדים (דוברי צרפתית) שמטיילים שנה מסביב לעולם עם זוג ילדות, בנות 9 ו- 11.  וכל אחד מהם עולם ומלואו. ובסוף ג'וש וליזי קונץ מצפון-קרוליינה , רופאת משפחה ואיש עסקים שנתנו לי עוד תובנות על ארה"ב וקנדה...

לא תמונה משהו, אבל הבקתה מוקפת ב- Bush, ככה שאין נקודה שאפשר לקלות גם אותה וגם את הנוף... בכל זאת מזכרת

את רוב הערבים סיימנו בטבילת לילה במעיינות החמים. הזבובי-חול (sand-flies) המתישים הולכים לישון עם רדת החשכה, וגם הרבה יותר כיף לשבת במעיין של 42 מעלות כשבחוץ קר. וכשהשמש באמת יצאה, בחמשת הימים האחרונים, וביום אפשר היה לראות את פסגות ההרים המושלגות מסביב, ובלילה אפשר היה לראות את הכוכבים כמו שצריך, כשזה קרה, אז בכלל היה מדהים.

טבילת לילה במעיינות הרותחים. כן, האיכות לא משהו. למצולמים אין קשר לפרשה.

לפני שאני מתגלגל למחשבות שלי על חברה וכלכלה ומדינה וקהילה,

עוד תמונה מאותו גשר..

דילוג צפונה, טונגרירו טרנקי ו- Whanganui

שגיא נתן לי עצה אחת לפני שטסתי - אל תתפשר על האנשים שאתה מטייל איתם.  מצד אחד, היה לי כיף מאוד עד כה. וטיילתי עם אנשים מצויניים. ומצד שני, השלושה ימים עם איתי,דור,נוב וטל היו ממש, ממש  טובים. חבורה טובה של חבר'ה טובים, עם שילוב נפלא של הומור וכיף והנאה עם רצינות ועומק מחשבה ואינטיליגנציה ותחומי ענין מגוונים ועמוקים. לפגוש אדם שמערב בתוכו מגוון כל כך רחב - שמצד אחד ה- "קצינות" נוטפת ממנו, ומצד שני שעושה מדיציה שעה כל יום, מצייר ורושם שירים ורשמים, ולצד כל אלה, מלמד את עצמו שזה בסדר גמור גם להיות מאצ'ו לפעמים, ולעשות דברים "של בנים", אפילו שזה נהיה פחות מוערך בחברה שלנו...  מפגש כזה ממלא הערכה ושמחה ואנרגיות טובות שמדבקות וממלאות גם אותי. היו לי ימים של שיחות ארוכות עם השותף לקאנו (קנו??) , במגוון נושאים, משולבות בהרבה הומור, וערבים מצחיקים ונעימים באמצע הג'ונגל על אוכל טוב וחברה טובה... וואו, מה עוד אפשר לבקש...

איתי אבירם. תרגעו, יש לו חברה. ואתם כולכם נשואים ומבוגרים מדייי.

עושים פק"לים... באמת...

איתי אבירם הגדיר את זה ממש יפה :  תמיד אנחנו מחכים שהמשהו הנוכחי ייגמר - שייגמר הבית ספר, שייגמר הצבא, שייגמרו הלימודים, שתגמר העבודה כדי שאוכל לצאת לפנסיה וללכת לטייל. ואני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה להיות נוכח בכל רגע, להרגיש כל דבר שאני עושה. כל פעם שאני שוטף ידיים או שוטף כלים, אני רוצה להיות נוכח ולהנות ממנו. מכל אדם שאני פוגש, מכל שיחה שמתגלגלת - בין אם היא קצרצרה או שהיא מתגלגלת אל  מעמקי הלילה והנפש. 

מנסים לחזור לגיזרה של פעם.... כמה אני שונא לעשות בטן.... וואי, כ"כ שונא בטן....

אה, כן, שטנו בקאנו לאורך נהר גדול בשם וואנגנוהי.  הנהר יושב באמצע פארק ענק שכולו ג'ונגל. אשכרה ג'ונגל. טרופי... וברובו המוחלט אין שום דבר של בני אדם. שוכרים קאנואים, מקבלים חביות כחולות לשים בפנים את הציוד (שזה נחמד, כי לא סוחבים אותו על הגב, ולכן אפשר לקחת הרבה אוכל...). והיה כיף. יותר החברה האנושית וקצת פחות הנוף, אבל עדיין אחלה מסע ואחלה נהר. וחוויה מעניינת, מסע בקנו.

וקצת שכיבות שמיכה... ככה זה כשמטיילים עם צעירים.... :) 

וגם... כאשר לא היה מזג אוויר מספיק טוב לטייל בטונגרירו (ולטפס על הר דום משר הטבעות (שהשם הניו זילנדי שלו קשה מדי לביטוי...) עשינו טיול מעיינות חמים ונפלנו על הנקודה ההזויה הבאה - נביעה חמה עם ספיקה גבוהה שנשפכת לאגם... הגענו לשם ביום שבת והיתה שם מסיבה שלמה של כמה משפחות של מקומיים... מיעוטם הגיעו ברכב ורובם בסירות...

ועוד קצת תמונות מהטונגרירו...

ומה- Taranaki...

ולפעמים אתה מטפס 1,500 מ' כדי לעבור את העננים ולראות רק עננים מתחתייך ולפגוש את בחורת חלומותייך ולגלות שהיא יערנית קנדית בגילך, וזה פשוט לא מסתדר... באסה...

עננים..... סתם, האמתי שזה דווקא ממש יפה ומגניב להיות מעליהם.

קצת מחשבות במעגלים יותר רחבים ופחות אישיים

הכשרה מקצועית, חינוך מקצועי, ושמחת האדם.

אז בדקתי את הענין הזה עם כמה גרמנים ושוויצרים. תקפתי את הנושא בכיוונים שונים,  בערמומיות, עם שאלות שמנוסחות כל פעם אחרת, ונראה שהמסקנה חוזרת על עצמה - ממש כמו שאבא שלי טען בעבר, וכמו שנוכחתי לפני שנתיים וחצי בשוויץ  - מערכת ההכשרה  המקצועית שלהם כל כך טובה, שאנשים, בין אם הם בעלי מלאכה או מוכרים בסופר מרקט זוכים לכבוד מהבריות במידה והם מוכשרים מקצועית ועושים עבודה טובה, ולא רק אם הם עורכי דין או מהנדסים. ואני ממש בטוח בזה עכשיו כי אני בודק את זה באובססיביות כבר  חודשיים.

הפעם הראשונה שנחשפתי לשיטה השוויצרית היתה בטיול באלפים השוויצרים עם יובל לפני שנתיים וחצי.  אחרי שירדנו מההרים עשיתי קצת couch surfing  והכרתי מקומיים ודיברנו על זה הרבה. אז ממש בקצרה, ועם שינויים קטנים בין כל קנטון (שוויץ בנויה מ- States, כמו ארה"ב, שקרוים קנטונים ) :

• בגיל 15, כמעט כל הילדים מתחלים לעבוד יום בשבוע איפשהו - באיזה תחום שהם רוצים. זה חייב להיות מקום שמאושר להוראה, אבל יש כלה בכל תחום. מי שאוהב להתעסק בברגים ולהרכיב ולפרק מתחיל לעבוד במוסך רכב או מוסך מטוסים, מי שרוצה להיות בנקאי, מתחיל לעבוד בבנק כשוליה - לומד את העבודה, מכין דו"חות, עוזר למשפחות להכין ניירת לפני משכנתא וכו', ומי שרוצה להיות מעצב גרפי מתחיל לעבוד במשרד עיצוב גרפי.  ממש כמו משרת סטודנט בארץ - רק  בגיל 15.
• בגיל 16, זה עולה ליומיים וחצי בשבוע. כמובן שעל העבודה שעושים מקבלים שכר.
• בגיל 17, מחליטים (אבל זו החלטה לא מחייבת) האם אני רוצה לפתוח לעצמי את הדלת לאוניברסיטה עכשיו, או אחרי הצבא. אם עכשיו, אני לומד לבחינות בגרות במתמטיקה אנגלית ופיזיקה ביומיים וחצי בית ספר שיש לי.  אם לא, אני יכול לוותר על זה (ולא ללכת לאוניברסיטה אחרי הצבא) או להשלים את זה אחרי הצבא, ואז זה ייקח בד"כ שנה.
• בגיל 18, בסוף כיתה י"ב אני ניגש לבחינות מקצועיות שיסמיכו אותי כבעל מלאכה (אבל בד"כ ברמה הבסיסית ) במה שלמדתי - מכונאי רכב מוסמך, בנקאי מוסמך, נגר מתחיל מוסמך, טבח או גרפיקאי.
• צבא
• אחרי צבא מחליטים מה לעשות. הרבה חבר'ה בוחרים לחזור לעבוד באותה  חברה שגידלה אותם. החברה שמחה להעסיק שוב עובדים שכבר עברו הכשרה של 3 שנים, ולא צריך כמעט להשקיע בהם.  מי שרוצה ללכת ללמוד הנדסה - עושה את זה. רק שבנתיים הוא כבר רכש נסיון רב - כפועל ברצפת הייצור, כמכונאי או בתפקידי תכנון ושרטוט. מי שרוצה ללמוד בנקאות או כלכלה הולך לאוניברסיטה - אבל, שוב, עם נסיון לא קטן בכלל.....  
• מי שרוצה להיות נגר, הולך לעבוד אצל נגר אחר (הוא לא יכול עדיין לפתוח נגריה כי אין לו רשיון מספיק בכיר) ואחרי שלוש שנות עבודה אצל אותו נגר, או רתך, כאשר תוך כדי הוא לומד לבחינות המקצועיות, הוא יכול לגשת לבחינות של משרד העבודה ולקבל תעודה של אמן (בדרגה כלשהי) באותו מקצוע, ולפתוח עסק משלו....

אותי הענין הזה מאוד הלהיב לפני שנתיים, ובטוח חפרתי לפחות לכמה מכם עליו בארץ בזמן זה או אחר. כשהייתי בבקתה ישבתי ערב ארוך עם זוג שוויצרים שחיו בכמה מדינות. הבחור הואBush Pilot  (שאני חושב שזה בגדול כמו טייס ריסוס עם קצת יותר מגניבות) שלמד לפני כן מכונאות מטוסים ואח"כ, באוניברסיטה, הנדסת טיסה (לא הנדסה מטוסים ואווירונאוטיקה). בכל אופן, מה ששיגע אותי, זה כמה השיטה שלהם הגיונית !   במקום לקבור נער בן 16 ,עם עודפי האנרגיה שלו בכיתה, ולהכריח אותו ללמוד דברים שלא מעניינים אותו, תן לו לעשות מה שהוא אוהב, להתנסות במקצוע (הכי גרוע הוא יחליף יותר מאוחר, כשהוא ייראה שזה לא בשבילו) להרוויח קצת כסף, לבנות אצלו ערך לעבודה קשה ולכסף שמרוויחים ביושר, ובסוף עוד תרוויח  עובד מעולה מכל הבחינות.  It Just makes so mush sense !!!      

גלגלתי שיחות על הנושא הזה עם כמה אנשים, בגילאים שונים. עוד נקודה שעלתה היא כמובן  Trainning, Trainning, Trainning  - הכשרה מקצועית (ולא קורס מצ'וקמק ומזורז ) טובה היא מפתח להרבה הצלחות של חברה (Company, Society) ושל כלכלה (שמאפשרת, שוב, הצלחה של חברה). אם השרברבים שלי טובים, והרתכים שלי יודעים את העבודה, והנגרים, מעצבי הארועים הצלמים הגרפיקאים - כולם למדו את המלאכה טוב - הם עושים אותה טוב, אפשר לשלם להם טוב,  ויש כבוד במקצוע שלהם. זה מאפשר לאנשים לעסוק במה שמענין אותם ולא רק במה שיש בו יוקרה (Prestige)  וכסף (ראיית חשבון??? עריכת דין???  ) ולהיות אנשים שמחים יותר, יצרתיים ופוריים יותר, וזה מאפשר לאוכלוסיות פחות חזקות להרוויח מקום מכובד בחברה ומוביליות חברתית.

תמונת אילוסטרציה

ירקות (או תכל'ס, מדינת ישראל וה- "מצב" )

אני רוקד ריקוד מוזר סביב הנושא של מדינת ישראל בבלוג הזה. כלומר, החלטתי שאחת הסיבות שאני בורח לכאן (לא רק נוסע... אלא בהחלט גם בורח) הוא מהטירוף של הארץ. כל סוגי הטירוף. והם רבים. ואני לא רוצה לדבר על הארץ ובעיקר לא על "המצב" כאשר  אני בניו זילנד.  לעיתים השיחות גולשות לשם (גם מצד ישראלים, וגם מצד גויי הים השונים ). עם הישראלים אני יותר תקיף בבקשה לעבור נושא (ותמיד, תמיד, כולם מסכימים וישר מעבירים נושא,גם הם עייפים )   ועם הגויים אני כבר יותר זורם, כי הם פחות מכירים. אבל הנושא הזה בהחלט מעסיק אותי לא מעט, ולראשונה במסעותיי אני שואל אנשים על המדינה שלהם מתוך תהיה אמיתית על איפה לחיות, והאם כדאי לחשוב על הגירה, והאם "מותר " "לרדת" "מארץ".  ומי הם "יורדים" ומה זה "נפולת של נמושות", ומה אני חייב למדינה הזאת... (מדהים כמה זה כמעט חילול קודש לכתוב את הדברים האלה, ועוד ממקום מוגן כמו ניו זילנד כשבארץ כזה בלגן...)    וגם על הצרות שלנו, הישראלים - עד כמה הן בעצם גלובליות.  אבל אני מנהל את המחשבות האלה (וגם את השיתוף שלהן כאן) בצורה מאוד מבוקרת.  אז אני לא פותח את הכל כאן, אלא רק מעיר שתי הערות קטנות, מאוד לא קשורות.  :

• הנושא הזה בהחלט נוכח אצלי, מטריד אותי ואת מחשבתי. נכנס לי מדי פעם לחלומות. למרות שהחלטתי (בכל הנסיעות הקודמות לחו"ל לא נהגתי ככה) לא לפתוח, בהדיקות, את האתר של הארץ, ואני מקפיד לא להתעדכן במה שקורה בארץ, אני יודע שהמצב ה- "מורכב" נמשך (איזה כיף לכבס מילים...). ואני יודע, כי גדלתי שם, שהאלימות הנוכחית, עם הפלסטינים השונים (אלה שיש להם אזרחות ישראלית ואלה שאין להם) היא רק אספקט אחד של האלימות שאנחנו הישראלים, חווים ומייצרים וחווים יום יום. אני יודע שבארץ אנשים נוהגים בכבישים בצורה אלימה ולחוצה, ועומדים בתור בצורה כזו, ודואגים כל אחד למגזר  שלו באותה צורה אלימה.  ואם קשה לי עם המילה "אלימה" אני תמיד יכול להגיד "לחוצה".

• ירקות - אני מאוד אוהב ירקות. אני אוהב לאכול 2.5 סלטים ביום. אני אוהב לגדל פלפלים ועגבניות בגינה שלי ואני מתגאה לספר שרבע שעה מהבית שלי באשלים מגדלים את העגבניות הכי טובות באירופה. ובערבה מגדלים את הפלפלים הכי טובים אולי בעולם (וגם עגבניות אש.... :) ).  זה באמת מרכיב מרכזי בחיים שלי, ובאושר שלי,  לחתוך סלט בחמישה צבעים דק דק, להוסיף שמן זית, לימון (חי), חומץ מלח ופלפל וקצת גרעינים וזרעים ולהגיש...   מצד שני, אני לא קונה פלפלים כבר כמה וכמה שנים כי הם עולים 8-9 שקלים לקילו. וגם תפוחי גרנד-סמית' עולים מחיר דומה, אבל אם לא אקנה אותם לא אוכל כלום.  ובשנה האחרונה למדתי, כמו כולנו, שגם עגבניות, המצרך הכי בסיסי מבחינתי, הן ממש לא מובנות מאליהן.  בניו זילנד הירקות יקרים. זה משהו שמתסכל כל ישראלי. המחיר הסטנדרטי לעגבניות בסופר הוא 12.5 שקלים ( 5 NZD ) לקילו וגם הפירות יקרים. זו מדינה קטנה, שברובה האקלים קר, ואחת שהפסיקה לסבסד את החקלאות שלה לפני כמעט שלושים שנה. אז אני כל היום מחפש ירקות בזול. וכשאני מוצא עגבניות ב- 5 שקלים לקילו (וכשמחפשים מוצאים )  אני קונה 2-3 קילו. ואז פתאום קלטתי שהמחירים כאן לא באמת כל כך שונים מהארץ. אני מקפיד לקנות רק ברמי לוי, אבל כל מי שקונה ברשתות האחרות רגיל לשלם 9 שקלים על קילו פלפלים, יותר מחמישה שקלים על עגבניות וכו'..... ולעזאזל, אם בארץ כמו שלנו - מוכת שמש והאקלים הנוח, החלקאים המשכילים והמו"פ האיכותי והמתקדם אנחנו לא מצליחים להנות מירקות טובים במחיר סביר, אז מה קטע לעזאזל???

תמונת אילוסטרציה 2. נגיד שזה קשור לקהילות...

קהילות וקהילתיות

זו עוד מחשבה שמעסיקה אותי הרבה. וזה מצחיק שמאז שכתבתי לי הערה לכתוב על זה, פגשתי את דיוויד בברפלד, שהעלה את הנושא הזה בעצמו ורק חיזק את הרושם שהיה לי לגבי החשיבות של הנושא הזה.

שוב, יש לי המון המון מחשבות ואני אנסה ממש לצמצם.

• פעם חיינו בקהילות. מה זה פעם, כנראה שמראשית הציויליזציה, דרך המהפכה החקלאית ובטוח עד לפני מאתיים שנה (ובלא מעט מקומות גם אחרי) חיינו בקהילות. משפחה זה חשוב, מאוד, ובטח משפחה מורחבת שגרה קרוב. יש לך בני דודים לשחק איתם, וסבתא שאפשר לדבר איתה על דברים שאי אפשר לדבר עם אמא, ואם לא סבתא (שעוזרת בגידול ילדים) אז יש דודה. ויש שימור של הרבה חוכמת חיים (איך מחליפים חיתולים ואיך לוקחים משכנתא ואיך מפשרים בן  בני זוג צעירים שעוברים תקופה קשה בנישואים ומה עושים עם ילד שלא אוהב ללמוד....) ויש נגישות אליה. יש מישהו להשען עליו. וואו, כמה פעמים למדתי את זה (בקטע טוב... ממש טוב...) ב- 4.5 השנים שגרתי באשלים. תמיד יש מישהו להשען עליו. כשפתאום צריך 8 ביצים (כי ניסיתי מתכון הזוי של קרין גורן ובלבלתי בין חלבונים וחלמונים והרסתי הכל) בשעה 21:45, או כשאני מרגיש שבא לי חברה ואני פשוט דופק על דלתות  השכנים ותמיד מוצא מישהו שבכיף יישב איתי, או יילמד באותו חדר איתי, או כשאני חוזר מ- 14 שעות למידה לבחינת גמר ואני רעב מת (כי השעה 23:30 ) ואני יכול להתקשר לאבישי או עמר או יסמין ויואב שיאכילו אותי, או כשאני לא מצליח לשנן רשימות של שרירים / סטייג'ינג של מחלות גידוליות / תופעות לווי של תרופות ואני רק  צריך לשלוח מייל כפרי, ויסמין או ליאור או נעם או הודיה יישמחו לשבת איתי שעתיים ולשנן מילים מוזרות שהן לא מבינות, אפילו כשאין לי עוגה להציע להן בתמורה. בהתחלה פיתיתי אותן עם עוגות, אבל אח"כ נגמר הזמן לאפות עוגות... שלא לדבר על סעודות שבת מושקעות  כשתמיד אפשר ליפול על הדתיים (ועל לירון אלדד, שלמרות הכל ממשיכה לארח כופרים כמוני לסעודות שבת)...   קיצר, זה מדהים.
• רוב האנשים בישראל לא חיים בקהילות. זה התפרק. סליחה. זרקנו את זה לפח כשעלינו ארצה עם עוד כמה דברים מהעבר הגלותי שלנו. בגלות - גם באשכנז, גם במגרב, גם בחצי האי ערב, חיינו בקהילות. אבל היום בארץ היחידים שחיים בקהילות  הם הקיבוצניקים, הדתיים (גם העירוניים וגם הכפריים )  וכנראה שעוד כמה חבר'ה שגרים בצורות שונות של התיישבות כפרית. אבל רוב העם היושב בציון, בין גדרה לחדרה, וגם בעיר קודסנו-חרוסאלם (שמתם לב שקוסדנו מתחרז עם אל-קודס...), לא. 
• לא כולם מסכימים איתי. ממש לא. גם אני לא הסכמתי עם עצמי. בשנה ב' של הלימודים היתה לי חברה שדיברה כל היום על קהילה ולא היה לי מושג מה היא רוצה מהחיים שלי. באמת. אבל היום אני מבין, ואני חושב שזה נפלא.  יש מורכבות, ויש שאלה של מינון, ושאלה גדולה (ותודה לברית שעזרה לי למקד את זה פעם) של עד כמה הקהילה מרשה לי לקבוע כמה היא נכנסת אליי לבית וכמה לא...  אבל בגדול, אני חושב שהיתרונות רבים בהרבה על החסרונות, בעיקר כשאפשר למנן ולהתאים...
• מנהיג קהילה - נתחיל מזה שיש כאן מחסור, כמעט מצוקה, סמנטיים. רב זה מונח עם קונטציות שהרבה לא-דתיים לא אוהבים. ואני מבין לגמרי וסבבה. מנהיג זו גם מילה בעייתית. למרות הקושי הסמנטי הזמני, אני חושב שלקהילה יש צורך באדם אחד, שיש לו כמה תכונות אופי מרכזיות ולא מעט נסיון חיים (אבל לא חייב להיות בן 60 ) שימלא כמה פונקציות חשובות ויהיה פנוי (מבחינת זמן ופניות מחשבתית ) לאנשים. שוב, ברור לי שהרבה מכם חולקים עליי, אבל זה הבלוג שלי, אז לא כ"כ אכפת לי. חוץ מזה, גם ככה אני מנסה לעבוד על להיות פחות אפולגטי כבר כמה שנים.

קהילה צריכה (לדעתי, ומעכשיו אני מפסיק לכתוב "לדעתי"...) אדם, שמגיע מרקע  ומערכים דומים לקהילה ויוכל  (ועצתו לא באה במקום זו של הורים, אלא בנוסף) :

• עם נער בן 14 שמתלבט האם ללכת לפנימיה כדי לטפח את הכשרון שלו בספורט מסויים או במוזיקה או כדי לשנות "אקלים חברתי"
• לייעץ לזוג צעיר שחווים קשיים בזוגיות / הורות או לחבר אותם עם מישהי בקהילה / איש מקצוע שטוב בסוג טיפול / עזרה כאלה
• לשבת  לדבר עם נער בן 16 שמבולבל לגבי המיניות שלו.
• לייעץ לקצין בן 24 מתלבט האם להמשיך בשירות הצבאי או להמשיך לאזרחות

בשביל כל הדברים האלה, אני חושב שצריך מישהו כזה. אפשר, בשביל הנוחות, לקרוא לו רב? הוא לא זקן, אין לו זקן והוא לא מנסה להחזיר אותך בתשובה כי הוא לא דתי, אז נקרא לו כרגע רב. אני  חושב שהרבה מהכישורים שלו חופפים לכאלה של עובד סוציאלי קהילתי / פסיכולוג, אבל לא רק. והשאלה שאני חותר אליה היא מה צריכה להיות ההכשרה של אדם כזה??? אני, אישית, אשמח שהוא יהיה בעל כישורי שיח טובים ויכולת לחוש ולהביע אמפתיה וכן כזה שעבר לימודים שבהם הוא טיפח אותם. אני אשמח שהוא יהיה בעל נסיון חיים, ומשפחה, גם אם צעירה, אני אשמח שיהיה לו רקע חזק בחינוך (תיאוריה ופרקטיקה) ופילוסופיה ופסיכולויגה (כנ"ל, תיאוריה ופרקטיקה)... ומה עוד?  מה אתם אומרים???

לסיכום, אני חושב שהנושא של חזרה לקהיליות, הפונקציות השונות שלה ושבה צריכים להעסיק אותנו הרבה יותר...

------------------------------------------

תמונת אילוסטרציה 3. שותפי לקייק היקר דור. התמונה אמורה להגיד משהו כמו "אז איך בעצם אני רוצה לחיות את החיים שלי???"

אני חושב המון על העתיד שלי, והשיעורים הלא פורמליים שלמדתי בחודשים האחרונים, וביתר שאת אצל ד"ר אסי סיקורל עולים בי שוב ושוב. איך אני רוצה לחיות את החיים האלה. והדוגמא הכי פשוטה ונגישה היא בתשובה שלי לשאלה הכי נפוצה שאני נשאל, בעברית ובאנגלית, וזה בד"כ הולך ככה (בכל השפות) :  "אז גם אתה בטיול אחרי צבא?" , "לא בדיוק, האמתי שאני קצת יותר מבוגר מהחבר'ה האחרים כאן, אני בחופשה של אחרי לימודים", "וואלה, מה למדת", "רפואה", "וואוו, מגניב. איזה רופא אתה תהיה"

אני : הרמת גבות, נשימה נשיפה... "אני אתחיל כירורגיה אורתופדית, אבל תכ'לס, כנראה שאחרי שנה אני אבין שזה לא בשבילי ובסוף אהיה או רופא משפחה או פסיכיאטר". "למה?" "כי עם הזמן אני מבין שמקצועות כירורגיים הם לא כ"כ Compatible with life  וכיוון שאני אוהב לעשות הרבה דברים שונים, אני כנראה לא מוכן לעשות את הוויתורים שכרוכים באורח חיים של כירורג. אני אוהב לטייל (to hike ), לנגר, לפרק ולהרכיב ולבנות, לרתך, לצייר, לנגן, להלחין, לעשות ספורט ויוגה, ולקרוא, לטייל (to travel ) , להכיר אנשים ותרבויות וללמוד דברים חדשים. וכל זה לפני שמישהו הזכיר לגדל ילדים ולהיות חלק ממשפחה...  אבל כן, כל הדברים האלה הם דברים שאני אוהב לעשות והם דברים שממלאים אותי. ממלאים אותי בעצמי, בונים אותי בדמותי, שלי (ולא של מישהו אחר)  קרוב , ועל גבי מרכז הכובד שלי, עוזרים לי להשאר אני.    כך שלאט לאט המחשבות האלה הופכות ברורות יותר ויותר.          יש אנשים, חלקם טובים מאוד, שיכולים להפוך את העבודה למרכז חייהם. כמה מחבריי הטובים יהיו רופאים גדולים, ינהלו מחלקות ובתי חולים (תזכרו את השם עמר מור) , ויהנו מזה מאוד.  אני לא, וגם זה סבבה. אני לא אהיה פרופסור, ולא אנהל מחלקה, ובטח לא בית חולים, כי לאט לאט אני מכיר את עצמי  ומרגיש מה מענין אותי ומה עושה לי טוב ומה מאפשר לי לעשות לאנשים אחרים טוב.

העובדה שאני מדבר כ"כ הרבה על חברים שלי, ושאנשים שמטיילים איתי 3 ימים מכירים את השמות שגיא, איילה, עמר, עמר, איתי זלוטניק, חום חום, אבישי וברית, אומרת משהו. ואני מדבר על אנשים שטיילו איתי 3-4 ימים ואשכרה יודעים מי זה כל אחד מהאנשים האלה. אני חושב שכשהייתי בן 19 יצאתי עם בחורה ל- "שמרלינג" בעמק חפר, דייט ראשון כזה, והיא אמרה לי אחרי חצי שעה "אתה יודע שאתה מדבר המון על חברים שלך ? ". היתה תקופה שזה העסיק אותי, כי חשבתי שיש בזה משהו שלילי. היום אני חושב שממש לא ואני מוכיר תודה עצומה על החברים והחברות שזכיתי להם, ועל כך שהם העשירו ומעשירים את החיים שלי ומהווים מרכיב כ"כ מרכזי בהם.

ועוד נקודה אחרונה אחרונה. יש כאן אהבה אדירה לישראל. זה ממש הזוי. בעיניי. כלומר, אני לא זוכר שפגשתי דבר כזה בשום טיול בחו"ל. זה מענין. זה מוזר קצת. אבל בהחלט פוגשים כאן אנשים שמארחים אותך ומכבדים ומחבבים אותך בטירוף, וזה כיף. זה משתלב עם החוויות והמפגשים האנושיים שה- Couch Surfing  מזמן, אבל מוסיף איזשהו נדבך נוסף, אחר.

מחר בבוקר אני עולה ל - Angelus Hut  בפארק Nelson Lakes  להיות אחראי בקתה. הפעם רק שבוע, ואחריו מצטרף אליי האחד והיחיד - ד"ר מאור קבסה. הולך להיות לוהט.  לפחות בנוכחותו יהיו יותר בחורות סביבנו... ככה זה בדרך כלל עובד בכל אופן....