והנהיגה, נהיגת יום הזכרון היא.
אחרי תורנות מהסוג הזה, ככה נוהגים.
כמו כשאני נוהג מהבית של צחי קרייפס ז"ל בקיבוץ המעפיל חזרה אל ההורים שלי בצהרי יום הזכרון, בשעה 12:3. חלונות פתוחים. התלבטויות אם לשמוע מוזיקה עצובה או לא לשמוע כלום. חלונות פתוחים. נהיגה איטית, זהירה ובוטחת.או לא בוטחת בכלל, כי משהו באמונה הפשוטה בחיים מתערער. ממש. כאילו איזשהו הלך רוח אחר משתלט עליי. כאילו בתנועה המחושבת הזאת, הזהירה יותר, המנומסת, הלא עוקפת-נצמדת-משתחלת הזו יש משהו יותר בטוח (גם ככה הכבישים ריקים בעשר בבוקר שאחרי התורנות, בוקר של אחרי חג, בעיר דתית לאללה, כולם עוד מתאוששים מהאסון הגסטרואינטסטינלי שנקרא מצות).
אין מה לעשות, אחרי שנפטר לך חולה, זה צובע את הכל, ברטרוספקטיבית, בצבעים מסויימים.
הייתה כאן תורנות שלמה, עם 24 חולים שונים ומגוונים. והתפתחויות שונות, ואחיות (שש, שייבורכו ) שונות שבאו והלכו, ובאו והלכו שוב, אבל ההחייאה הארוכה, והלא צפויה והלא מוצלחת בסוף התורנות, צובעת הכל. ולמרות זאת, אני אנסה לכתוב את הדברים בצורה נאמנה ומדוייקת.
הגעתי למחלקה בתחושה של מילואימניק. לפני פחות מחודש החלטתי סוף סוף מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול - רופא משפחה. הבנתי שאינני מעוניין לחיות חיים של כירורג וויתרתי על החלום להיות כירורג-אורתופד. החודש (אפריל) אני עושה אלקטיב (חודש בחירה) ברפואת משפחה, חודש לפניו הייתי בטיפול נמרץ-הרדמה, ושם בטח שלא ניהלתי חולים לבד (הם מורכבים מדי ! ), ובעצם יצא שלא עשיתי תורנות מיון / פנימית כבר כמה חודשים (ואני לא כל כך בכושר…). ההבנה שמצפים לי חודשים (בערך שנה) של תורנויות, ולא שנים (בשל הבחירה בהתמחות ברפואת משפחה) יחד עם ההיעדרות הארוכה (יחסית) מהמחלקות הפנימיות של שע"ץ גרמו לי לתחושה חזקה של מילואימניק שמגיע למל"י (צאלים) בצהרי יום קיץ, בלי גומיות בנעליים.
ככה הגעתי למחלקה בצהרי היום. קיבלתי את החולים, עברתי על רשימות הבעיות, על הטיפולים התרופתיים. התרשמתי מי החולים הם ה- "פעילים" (אלו שמצבם משתנה, שדורשים תשומת לב רבה ואינם יציבים). בדקתי בדיקה גופנית את החולים המורכבים יותר, עברתי שוב על תוצאות המעבדות, כתבתי הוראות. 3 חולים השתחררו, 1 יצא לחופשה. 7 מיטות פנויות. הקבלות ממשיכות להגיע.
קפצתי למיון לראות מי עובד הערב - כי אליו אקפוץ לבקש עזרה וייעוץ. לשמחתי הרבה פגשתי את ניר ודוד, שני מתמחים שאני מחבב ומעריך מאוד. מצויין. כבר טוב. המתמחה שאחראי עליי, מהמחלקה הפנימית ליד, אסף, הרגיע אותי גם הוא בנוכחותו. מבוגר, חכם מאוד, רגוע ונחמד, עדכנתי אותו בשתי החולות שאני צופה שיעסיקו אותנו, שוחחנו עליהן כמה דקות, אבל הרגשתי שבנתיים אני יכול לנהל אותן לבד.
קצת מצה עם שוקולד השחר (איכשהו, זו הראשונה שלי החג).
הקבלות ממשיכות להגיע.
עוד חולה COPD עם החמרה. שיפוטיות. כמה קשה להילחם בך. שיפוטיות שיפוטיות שיפוטיות. איזה טבע נוראי נטבע בנו שאנחנו כ"כ שיפוטיים. איזו עבודת חיים זה לשמוע את הקול השיפוטי עולה בי, לשחרר אותו ולהניח את הגישה הזו בצד ולהתייחס למטופל לגופו. לנפשו. אבל זה כל כך קשה. COPD היא מחלה כרונית של מעשנים. היא ה- מחלה של המעשנים. מחלה נוראית, עם ירידה קשה באיכות החיים, אשפוזים חוזרים, קושי לנשום. המטופלים גוררים אחריהם את כל המשפחה ששוהה איתם באשפוזים החוזרים, ואחר כך כשם יכולים ללכת פחות ופחות ונזקקים לחמצן קבוע בביתם. ולמרות זאת הם ממשיכים לעשן. וממשיכים לעשן.
המטופל החדש ממשיך לצבור CO2, אנחנו לוקחים לו בדיקת גזים ורידית נוספת, ומסבירים לו שכיוון שהוא לא מצליח לאוורר את עצמו טוב (להיפתר מהפחמן הדו חמצני) השלב הבא הוא בי-פאפ (סוג של סיוע בנשימה, לא מאוד נוח, אבל חשוב). כמובן שהוא לא אוהב את הרעיון, והפעם היחידה שבה השתמש בבי-פאפ לפני כמה שנים הייתה לא כיף בכלל. אני מנסה שיחת שכנוע קצרה ותכליתית אבל מבין שהאחות תעשה את זה טוב ממני.
גברת בת 74 עם אי ספיקת לב קשה, השמנת יתר, יתר ל"ד ויתר ל"ד ראתי מגיע בליווי בנה החסיד. אני קורא את הקבלה מהמיון. היא נכנסת ויוצאת מהמיון פעמים רבות בחודשים האחרונים בשל החמרות באי ספיקת הלב, צבירת נוזלים וקושי בנשימה, למרות טיפול במינונים גדולים של פוסיד (פוסיד משתן, והגברת סובלת מעודפי נוזלים כי הלב שלה לא מצליח לדחוף את הנוזלים האלה הלאה, והטיפול הוא לשתן אותה..). אני רואה שלידה מוצב בקבוק סודה של 1.5 ליטרים. אנחנו משוחחים על כמות המים שהיא שותה בלילה, ואני מסביר לה שהמטרה היחידה של שהותה במחלקה היא לקבל פוסיד IV (לווריד) כדי להוציא נוזלים, ושאם היא שותה במקביל כוסות רבות של מים, אנחנו לא משיגים שום דבר, והיא פשוט תיתקע במחלקה עוד , בלי שנשימתה תשתפר. אני לא בטוח שהמסר הזה עובר, מתלבט יחד עם האחות לגבי המשך הטיפול וגם כאן אני משאיר לה נסיון שכנוע נוסף.
המטופלת הלא יציבה "הראשונה" היא אישה חולה מאוד. בגיל צעיר יחסית עברה שבץ קשה ונשארה עם נכות קוגנטיבית קשה. הועברה להתגורר במוסד, מתקשרת מעט, סיעודית לגמרי. סובלת מסוכרת קשה, לא מאוזנת, ומפצעים סוכרתיים ברגליים. אחד הפצעים הזדהם משמעותית, והזיהום הגיע עד העצם ולפני שישה ימים עברה BKA - Below Knee Amputation - כריתה של הרגל מתחת לברך ע"י האורתופדים שלנו. מאז היא מאושפזת אצלנו, עם זיהום בדם. אנחנו יודעים בדיוק מי החיידק ולאילו אנטיביוטיקות הוא רגיש (מעט מאוד, ואנטיביוטיקות חזקות בלבד), והיא מקבלת טיפול אנטיביוטי בארטפנם, אנטיביוטיקה חזקה עם כיסוי רחב. טיפול מצויין. האחיות שמטפלות בה הן מהטובות שאני מכיר, ואני מוודא שאני מבין את בעיותיה השונות היטב. היא עדיין עם חום, ויחסית "שקועה" ואני מרגיש שיש סיכוי לא רע שהיא תדרדר לספסיס. השעה עכשיו 17:00, ערב חג שני של פסח. אני כבר חמש שעות במחלקה, עשיתי כבר 3 קבלות, ואני ממתין להגעתן של החולים האחרים. אני פותח UPTODATE וקורא על זיהוי וטיפול בספסיס, ואז נזכר בשיעור המעולה שד"ר יגאל העביר לסברינה ולי לפני כחודש בטיפול נמרץ (בטיפול נמרץ פגשתי רופאים מהחכמים ביותר שהכרתי, וזכיתי לקבל שיעורי 3 על 1 על נושאים חשובים כמו שוק, ספסיס, החייאת נוזלים. הקלטתי את השעורים הפרטיים האלה וסיכמתי אותם תוך כדי במחשב, וכיוון שאני זוכר שיגאל הסביר לנו את הפתופיזיולוגיה (המכניקה של "איך דברים מתקלקלים / מה בדיוק לא עובד" ) ממש טוב, אני פותח גם את הסיכום הזה ועובר עליו שוב כדי לוודא שאני סגור על אבחון וטיפול בספסיס ועל ההגדרות החדשות. אני מתייעץ בטלפון עם מומחית למחלות זיהומיות ומתחיל לחפש מקור לזיהום. נזכר במה שיגאל אמר :
- כל המחקרים מראים שהחולה חייב לקבל אנטיביוטיקה (Ab) כמה שיותר מוקדם. איזו אנטיביוטיקה? מן הסתם טווח רחב, ולפי מה שאני חושד שמקור הזיהום, אבל העיקר שיהיה מוקדם ואגרסיבי.
- נוזלים. אם החולה לא ייקבל מספיק נוזלים הוא ימות
- חייבים למצוא ולשלוט במקור הזיהום. אם יש עדיין זיהום פעיל (אבצס בגפה, בריאה, במערכת העיכול) שלא מטופל, לא תעזור לנו שום אנטיביוטיקה, החולה ימות.
אני מתחיל לשגע את המערכת. הולך לאורתופדים ומבקש שיסירו את הגבס שמכסה את הגדם (אולי מתחתיו מסתתר זיהום…), מזעיק סניטר שייקח אותה לאורתופדים, ולאחר מכן לצילום חזה נוסף כדי לחפש פנאומוניה (דלקת ריאות) שפספסנו. אני מבצע בעצמי בדיקה גופנית מדוקדקת ומחפש איזשהו זיהום עורי שפספסנו, אולי בגב, או בחלק האחורי של הגפיים, אזורים שקל לפספס.
עובר פעם אחרונה על הטיפול והמדדים - אנטיבוטיקה - מצויינת. נוזלים - כמו שצריך. היא דווקא מעלה לחצי דם ולא מורידה. אנטי-פירטיקה (הורדת חום) - גם בשפע, קיבלה את כל התרופות בזמן, אפילו שלאחות יש משמרת קשה במיוחד עם הרבה חולים סיעודיים. אני מסתכל על השולחן לידי - רואה את הסלט הגדול שהאחות הביאה לעצמה. הוא יושב שם כבר 7 שעות, מסכן. היא לא תיגע בו עד שתלך הביתה ב- 23:30. קופסת הנבטים שליד הסלט מחזיקה לי מבט נוקב.
בזמן שהמטופלת הזו עוברת את הבדיקות השונות לאיתור מקור הזיהום אני ממשיך עם הקבלות. "חולה מורכבת 2" היא אישה בת קרוב ל- 60 עם פיגור קל מלידה. הדרדרות כללית בימים האחרונים. חום, ולויקוציטוזיס (עליה בתאי דם לבנים, סימן לדלקת) מרשים. אבל אין מקור לחום. צילום חזה עקום (בגלל היעדר שיתוף פעולה) לא מראה תסנין ברור. סטיק שתן תקין, אין צלוליטיס. התאשפזה אצלנו להמשך קבלת טיפול אנטיביוטי ותומך והמשך בירור. מקבלת צפטריאקסון (אנטיבוטיקה עם כיסוי רחב, שהרבה מאוד חולים במיון מקבלים. בסורוקה קראנו לזה "מרק הבית" ). היא שקועה, עונה לי מילים בודדות אבל לא פותחת את העיניים. המשפחה מספרת שבדרך כלל היא עונה באנגלית או בעברית, למרות הפיגור הקל. אני מבקש מכח עזר לבוא לעזור לי, הופך אותה ומחפש איזשהו מקור זיהום עורי. לא מוצא כלום. לא שומע כלום בהאזנה לריאות, בטן רכה. קיבינימט, מה יש לה??!??!
בשעה 21:00 אחרי שתי קבלות, היא מתחילה להוריד לחצי דם. שיט, אני חושב, זה הולך להיות הספסיס השני שלי היום?!?? למה??? למה??? אוף. בודק שוב את ההסטוריה הרפואית שלה. בסדר, אין בעיות לבביות, אני לא מפחד להגדיש אותה בנוזלים. אני מתלבט האם הצפטריאקסון מספיק לכסות אותה מפני הזיהום הלא ברור, ומחליט שמגיע לה גם מאקרוליד כדי לכסות זיהום ריאתי שאולי נדבקה בו במוסד שבו היא מתגוררת. אני נותן הוראות להוסיף את האנטיביוטיקה וכן ליטר נוסף של נוזלים ושירוצו מהר. לבדוק לחץ דם, דופק, חום עוד שעה. מעדכן את אסף לגבי שתי החולות. אנחנו עוברים יחד עם המדדים, על הטיפול, על בדיקות המעבדה. מחליטים שהטיפול מתאים ושניתן לאחיות ולזמן לעשות את שלהם. בא לי שאוכל (כמו ביוטיוב) להעלות את קצב ההתרחשות או לקפוץ כמה שעות קדימה לראות האם הטיפול עוזר לשתייהן...
קבלה נוספת של חולה COPD. מאחוריו 90 שנות חפיסה. זה אומר 30 שנה של בערך 3 חפיסות ביום. הוא לא יודע שיש לו COPD ולא מבין מה זה. אני מסביר לו. השעה 22:00. בשלוש שעות האחרונות אני על דיאטת תפוחים. אכלתי כבר איזה 8 תפוחים. פשוט איזה צדיקה הניח קערת פירות לכבוד החג בחדר רופאים. מסכנה הקערה, לא הבינה מה נחת עליה (סטאז'ר שמן…). תוך כדי שאני מסביר לו על מצב הריאות שלו ומה זה החמרות של COPD אני קולט שאני רעב.
כבר 22:30, ויש לי עוד שתי קבלות. איך זה יכול להיות??!?? אני עובד כבר 10 שעות והספקתי רק 6! איזה מעאפן אני, לעזאזל. אני לא בכושר. זה מעצבן אותי. ממש. איך אעשה ככה תורנויות בפנימית בהתמחות. עוד קבלה. ב- 23:00 החלפת משמרות של האחיות. במחלקה שתי אחיות במשמרת, כל אחת על חצי מחלקה. אני מצטרף לזוג אחיות (אחות עוזבת ואחות נכנסת) לביקור העברה, ואז לזוג השני. שתיים מהן מתחילות לעקוץ אחת את השניה וצוחקות. אני עושה להן פרצוף של "יאללה, בואו נתקדם". האחות הנכנסת אומרת לי "הלו, זה סיבוב שלנו, לא שלך, אתה אורח, תרגע". היא צודקת. אני שותק ומחייך. באמת סיבוב שלהן.
חולה לא יציבה 2 עדיין לא משתפרת. אני מבקש להכניס לה קטטר שתן כדי לקבל הערכה מדוייקת של משק הנוזלים שלה - כמה אני מכניס וכמה יוצא... יוצאת שארית של חצי ליטר. כלומר, משום מה, היא אצרה שתן, ואגרה 500 CC. הסטיק יוצא חיובי לניטריטים, כלומר סיכוי לא רע שיש לה דלקת בדרכי השתן. אני שמח. סוף סוף יש לי אבחנה לטפל בה. יותר מכך, ההוצאה של שארית השתן הגדולה משפרת את מדדיה ובבדיקת מדדים הבאה ב- 23:30 היא כבר מעלה שוב לחצי דם לנורמה. החום יורד. יש !!! איזה הקלה. חשבתי שהולך להיות איתה לילה ארוך. יופי. ספסיס - לא. זיהום בדרכי השתן עם אצירת שתן - כן, והטיפול שהיא מקבלת הולם בהחלט. עוד יום וחצי יהיו תוצאות מהתרביות של השתן ואולי אפילו נדע איזה חיידק זה בדיוק. על הכפאק !
אני מסיים את הקבלה האחרונה וחוזר למטופלת הלא יציבה 1, זו אחרי ה- BKA. בעלה המסור לקח אותה יחד עם סניטר לאורתופדים שפירקו את הגבס, בדקו, לקחו תרביות, ולא מצאו שום ממצא משמעותי, ואחר כך לקח אותה לצילום חזה והחזיר אותה לחדר. השעה 00:30. בעלה שואל אותי האם הוא צריך לקרוא לילדים להיפרד ממנה. וואו, זו שאלה שקצת גדולה עליי, אני חושב. אני מריץ בראש את כל החומר על בקטרמיה (חיידק בדם) וספסיס (הסיבוך של בקטרמיה שגורם לקריסת מערכות) שחזרתי עליו קודם. אני לא הולך לענות לו על שאלה כזו. לדעתי לא, אבל אני רוצה את אסף איתי. טוב שהכנסתי אותו לתמונה לפני 6 שעות. אני בודק אותה שוב, מבקש שייקחו מדדים שוב והולך להתייעץ עם אסף. אנחנו בודקים אותה יחד. ל"ד לא נמוך (אם היה - היה מתאים לספסיס) אלא דווקא גבוה - 160/120, ואנחנו מחליטים להוריד משמעותית את קצב הנוזלים. החום ירד, אין פגיעה בכליות. לא נראה שהיא מדרדרת. נכון, היא שקועה, אבל מדובר באישה חולה מאוד שנאבקת עם חיידק משמעותי בדם. אבל שנינו מסכימים שאין לה אף אחד מהסימנים לספסיס, ולכן בהחלט נראה שהאישה הזו תחיה עד הבוקר, אם לא אחרי…
לקראת 01:30 אני הולך לישון, קצת מותש, אבל דיי מבסוט. אני חושב שהצלחתי דיי לייצב את שתי החולות המורכבות שלי, וששאר המטופלים קיבלו טיפול סביר, אם לא טוב, יחס אדיב. עניתי על לא מעט שאלות, הסברתי לאנשים מה יש להם ולמה, פעמיים עשיתי את זה בערבית סבירה. וואלה, לא רע. טוב, לא סבירה, משעשעת (אותם), אבל הצלחנו לתקשר.
בלילה, בחלום, אני מתווכח עם האחות על אינדיקציות וקונטרא-אינדיקציות של אנטיביוטיקות שונות. זה מעיר אותי, אני מתעצבן וחוזר לישון.
בבוקר אני יורד למחלקה בשש וחצי. אמנם ישנתי הרבה (ארבע שעות) אבל במהלכן התעוררתי כמה פעמים משטויות - דלתות נפתחות ונטרקות וכו'. בדרך אני חולף על פני "חולה לא יציבה "2 (יש לה כמובן שם אמיתי שאני ואחיות משתמשים בו) ורואה שהיא הרבה יותר ערה ומתקשרת, ללא חום, ונראית נינוחה. עוד נעיף מבט במדדים שלה במחשב, אבל על פניו נראה שיפור ניכר. אני מתיישב על המחשב ועובר עם האחות על החולים היותר מורכבים. מתלבט לאיזה קצב לשנות את מתן הנוזלים לחולה המורכבת הראשונה. תוך כדי שיחה נכנסת האחות השניה ואומרת שבעלה של הלא יציבה הראשונה אומר שהיא קרה.
אני נכנס לחדר, מרגיש את ידה של המטופלת. שיט. קרה. פאקינג קרה. מחפש דופק, אין. שם ראש על בית החזה,אוזן שלי מול אפה של החולה, אין נשימות. שיט. בראש צצות-טסות השאלות הרלוונטיות - האם היא DNR (כלומר Do not resucitate - מטופלת שהוסכם מראש שהיא /המשפחה לא מעוניינים שתעבור החייאה) - לא מצליחה להזכר במשהו כזה, שואל את האחות, היא אומרת לא, אני אומר לאחות להפעיל קוד, בראש שלי הקוד נטען מעצמו, מוציא את בעלה החוצה, שואל אותו פעם אחרונה, בצורה הכי רגישה והחלטית שאני יודע, רק כדי לוודא, שאכן הם מעוניינים שנבצע החייאה מלאה, הוא עונה שכן… . Here we go again אני חושב לעצמי, בזמן שאני רואה את האחות מביאה את עגלת ההחייאה בריצה אני נכנס חזרה לחדר, טוען בראש את התמונה הכללית של הפרוטוקול החייאה, (ששיננתי אחרי ההחייאה בילד ההודי שעבר תאונת דרכים, לפני שנה בניו זילנד ), טוען את השלבים הראשונים, ואז, כמו אזרד החובש שלנו בצוות בצבא, אני מדקלם : A - איירווי - תביאו לי Airway, מכניס אותו בתנועה סיבובית, - Breathing - B נשימה - אין נשימה, תביאי לי טובוס ומסיכה, בזמן שהיא מחברת שקית העשרה וחמצן אני מתחיל עיסויים, אנחנו מתחלפים, היא עושה עיסויים ואני מנשים, אחרי 40 שניות מגיע האחות הבאה,אנחנו ממשיכים כמה סבבים של עיסויים והנשמות. אחריה רופא נוסף מהמיון ותוך דקה מגיע גם מרדים. אני מעביר לפנימאי(הוא מתמחה שנה שלישית, אני סטאז'ר…) את ניהול ההחייאה ועובר להשתתף בה כאחד מהצוות. הפרוטוקול רץ והזמן, כמו בסימולציות החייאה, טס בקצב משלו - מהיר מאוד. ואיטי מאוד. כלומר, הזמן נמרח כמו נצח. וטס כמו …. זה כמו בתרגיל רטוב ארוך בצבא. ארוך מאוד. 45 דקות חולפות כמו 8 דקות. החדר מלא ב- 7 אנשי צוות. מרדים מבצע אינטובציה, אחיות מכינות מזריקים עם אדרנלין, מתחלפים בינינו בעיסויי לב, פעולה מאוד מעייפת. מביאים אקו לב, אני מזריק לה עוד ועוד אדרנלין, עוד עיסויים, וככה עוד ועוד. האקו מראה אפס פעילות של הלב. פעם ב- נדמה כאילו במוניטור רואים גלים של פעילות חשמלית, אבל זה רק ה- artifact של העיסויים שאנחנו עושים, בדיוק כמו שהסבירו בקורס ALS. וככה נפרמים המראות והדקות והזמן והעשייה מתערבבים למקלעת בלתי ניתנת להפרדה. התחלנו ב- 07:30 (אני זוכר מתי קשקשתי עם האחות בחדר צוות) וב- 08:15 אחרי שהאקו לב מראה קריש גדול בלב, אנחנו מכריזים על כשלון החייאה. 45 דקות. ואוו. שיט. ססאמק. אני מסתובב, נותן אגרוף טוב לקיר. כועס. נרעש. מאוכזב מחוסר הצדק.אולי מעצמי? לא יודע ממה. משתרר שקט. אני מודה לרופאים שהגיעו מהר. למרדים. לאחיות. לסטאז'ר שבא לעזור מהמיון. מורידים כפפות. אני חושב על בעלה של המטופלת. על איך האחיות סיפרו לי שהן מעריכות אותו על איך שהוא סועד את אשתו. אני יוצא החוצה ומודיע לו שלא הצלחנו. ממש ממש ניסינו. לא הצלחנו. . אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי. הוא מחבק אותי. הילדים (בגילי וגדולים יותר) מגיעים. בוכים. אני מוודא שהכל ברור ונכנס לחדר לכתוב את התעודת פטירה הראשונה שלי. המתמחה מהמיון מראה לי בתוכנה איך עושים את זה, מסביר לי על העותקים. מדפיסים, חותמים. מכניסים למעטפה. הבלוג הזה לא הולך לשום מקום חיובי, תנמיכו ציפיות. אני רואה שהאחות עם המשפחה, והם בוכים בחדר, אבל נראה שהכל בשליטה. עדיין לא היה לי זמן לשבת בנחת ולשחזר את ארועי אתמול ולהגיע למסקנה שניהלתי אותה טוב ואגרסיבי ולהיות שלם עם עצמי. זה יגיע מאוחר יותר. אני הולך לחדר, נכנס. פוגש את הילדים שבוכים. פונה לאב. הוא מחבק אותי. זה קצת מוזר וקצת טבעי. מודה לי על הטיפול המסור אתמול בלילה, אומר שאין לו שום טענות בכלל והוא מאוד מעריך את העבודה שלי ושל האחיות. הסיטואציה מוזרה לי. לא הכרת התודה שלו. פשוט עוד לא הספקתי לעכל, עוד לא הספקתי לחשוב על זה שהיא קיבלה באמת טיפול מעולה. הרפלקס של לקחת אחריות ולהתאכזב מעצמי עדיין פועל. יותר מאוחר אנטרל אותו.
וזהו. בלי דרמה ובלי מנגינת רקע, בלי עמעום אורות, אני חוזר לחדר, צונח לכיסא.הרופאה והסטאז'ר (דווקא, מתוך 3 החברים הטובים שלי שעובדים במחלקה הזו החודש, מגיע דווקא סטאז'ר שאינני מכיר) הגיעו זה מכבר. אני מעביר להם את המחלקה. מתחיל לעכל. עובר על ה- Followup שכתבתי אתמול בלילה, בחצות, אחרי. על הנוזלים, סימנים חיוניים. אחת האחיות כבר נסעה. אני מדבר עם השניה.
ואני חושב שנקודת האור היחידה כאן, מבחינתי, ואני מודה למי או מה שנתן לי כח לעשות את זה בחצות, היא שטיפלנו בה ממש טוב בלילה לפני. כולנו - האחיות העסוקות, האורתופדים, הסניטר, הטכנאי רנטגן, באמת השתדלנו לתת לה טיפול מעולה, לא להתעצל וכן לבצע בירור מלא, לחפש מקור לזיהום, לוודא שהטיפול התומך והאנטיביוטי מתאימים. אני נזכר שאחרי חצות ישבתי עם בעלה והסברתי לו מה זה בקטרמיה וספסיס ולמה אין לה אף אחד מהסימנים שמעידים על מוות קרוב. אז לפחות זה, אני מתנחם, לפחות אני יכול ללכת הביתה בלי רגשות אשם בכלל. זה גם משהו. לא מעט בכלל.
