שירים וקרחונים - זילנדיה החדשה: December 2015

Part 1 - Induction

את האבן נשקתי בצינת חלומה

כי אני המזמור והיא הדממה

היא החידה - אני החד

שנינו קורצנו מנצח אחד

אני המזמור, היא הדממה

את האבן נשקתי בצינת חלומה

שנינו קורצנו מנצח אחד

היא החידה אני החד

אני החולף והיא הקיים

אני המשורר והיא העולם

את האבן נשקתי את בשרה הבודד

היא שבועת אמונים ואני הבוגד

אני החולף והיא הקיים

היא סודות הבריאה ואני גילוים

"הנחל שר לאבן". פרופ' לאה גולדברג. ביצוע נפלא של אחינועם ניני (שגם הלחינה אותו) אפשר לשמוע כאן.

[יש כאן עמוד ומשהו של מלל. מי שרוצה לראות תמונות, שיידלג למטה... :) ]

יש הרבה דרכים לכתוב התחלה של סיפור. וזו סצינה קצת משונה. פעם היתה מכונת כתיבה. הסצינה היתה דרמטית. הצליל החד , המכני, של המתכת הפוגשת בנייר. הרגע הדרמטי של פאוזה ותלישת הדף

(אוי, הדרמה ! ) קימוטו לכדור (לעולם לא קורעים לגזרים קטנים כמו שאבא שלי לימד אותי...) וזריקתו מעבר לכתף.

היום זה קצת פחות דרמטי. במקרה הטוב יש עדיין מקלדת, אך היא קטנה וחשמלית. במקרה אחר זה מסך מגע.

לפני שמונה שנים (אלוהים ! ) יצאתי לטיול הגדול הראשון שלי, בדרום אמריקה. הוא היה נפלא, אבל קצר מדי. שנה לאחר מכן נסעתי לטייל בארץ אש אחרת, איסלנד, ומצאתי את עצמי כותב סיפור אחר. בעקבות זוג מקסים בשם אייל ועופרי דר שפגשתי בדרא"מ כתבתי אותו כבלוג. זו היתה דרך נפלאה לשמור על קשר, דו-סיתרי רוב הזמן, וגם לזכור ולנצור את הרגע. עוד כמה שנים חלפו, למדתי הרבה, טיילתי קצת, ועשיתי עוד כמה דברים. והנה אני יושב שוב מול מקלדת, בארץ רחוקה ויפה ומתחיל לכתוב סיפור חדש.

הנוף שנשקף מחלוני כעת יפה מאוד. למען האמת הוא דיי ישראלי. גינה פורחת בסגול של לוונדר ותורמוסים ומרווה וכמה שושנים לבנות, שולחן עץ גדול ארוך לארוחת צהריים חגיגית. אבל אני מרגיש שאני כותב סיפור אחר. פחות תיעודי, ויותר סיפורי. הוא ייכלול חלקים יותר גדולים ממני. מאישיותי. מהדברים שאני אוהב לעשות לחוות וליצור.

תהיה כאן שירה, רובה עברית. לאה גולדברג, נתן אלתרמן, יהודה עמיחי. תהיה כאן מוזיקה. תהיה כאן מחשבה פילוסופית, טיפה פסיכולוגיה. זן-בודהיזם וטאואיזם ובכלל, מחשבות על נפש האדם אשר מעסיקות אותי.

אחת השאלות הגדולות שמעסיקות את האדם המודרני, וגם ואותי, היא הקושי להיות נוכח. להיות כאן, עכשיו. נוכח בזמן ובמקום, במחשבה. לא ללכת כל הזמן למחוזות נפש אחרים, אלא פשוט להישאר כאן ועכשיו, לחוות ולהיות. כמובן, השאלה הזו קדומה בהרבה להיותו של האדם "המודרני" ומעסיקה את האנושות מזה עידנים. אני חושב שהמודרנה, והחיים הדיגיטליים בפרט רק מחמירים אותה. המון נכתב על זה במקומות שונים, ואני לא רוצה לטחון מים. אגיד רק שהשאלות הללו פוגשות אותי במהלך הטיול שוב ושוב.

כאשר אני מצלם תמונה - לעיתים אני מצליח פשוט להתמוגג מיופיו של הר קוק, ולעיתים המחשבה מייד מדלגת למיקומה של התמונה בבלוג.
כאשר אני מצלם תמונה - אני מתלבט האם לצלם אותה עם המצלמה "הגדולה" שלי או בטלפון הנייד, ביודעי שמהטלפון אוכל לשגר אותה בוואטסאפ מיד לחברים, למשפחה, לצוות...
כאשר אני יושב לארוחת ערב עם חברים בכפר קטן בארץ הפיורדים, מנהל שיחות על עולם ומלואו בשפה שאינה שפת אימי, נהנה מהבירה והיין המקומיים והבישול המגוון, שאינני רגיל בו ומהכנסת האורחים הנדיבה, כל כמה דקות המחשבה בורחת למקום אחר - לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, היא מתיישבת בטריטורויה המוכרת של "איך אספר על הערב הזה", כיצד אתווך את החוויה הזו לאנשים אחרים, במקום, שוב, פשוט להיות. כאן. ועכשיו.

ותמונה אחת מהפסגה, 2900 מ'.

אבל, יש גם צדדים חיוביים. כלומר, הטיול מהמם, כמובן, ואגיע לכך (בקצרה) עוד מעט. השתניתי בשנים האחרונות. פיתחתי מודעות, יחסית עמוקה. וגם סלחנות וקבלה, ושמחה. פשוטה. וכל אלה מצליחים לאזן ,ואף יותר. וכך זה נראה ונשמע - כמו בדיאלוג הבודהיסטי החוזר, כמו במהלך מדיטציה רגילה : אני מטפס במעלה המדרון המושלג, נהנה מהנוף. מגיעה מחשבה מהסוג שתיארתי קודם. הרפלקס הראשוני הוא לסלק אותה, במקל, באבן, בבעיטה אלימה, בזעם. התגובה השניונית רגועה יותר, רציונלית מעט יותר. היא נותנת למחשבה מקום, שומעת אותה עד תום, ומשחררת אותה לדרכה, ומשחררת אותי להווה. פשוט, שמח, נוכח.

אז מה קורה פה? נפלא. נחתתי באוקלנד ומהר מאוד התבאסתי. אוקלנד מלאה בתיירי-עבודה צעירים (מאוד) ולא במטיילים (את אלה מוצאים מרחק רב דרומה...) וההוסטל שלי היה מלא בגרמנים צעירים מאוד, תיירי עבודה, ולרגע קט, התעצבתי. אבל המזל האיר לי העיניים, וההחלטה הפשוטה להצטרף למה שהרגיש נכון היתה טובה, וכך מצאתי את עצמי, תוך 24 שעות מהנחיתה, נוסע דרומה עם ג'ון ומיקאלה, זוג דרום-אפריקאים אדיר. חיבר בינינו גולן ירדני האגדי, ושלושתנו שמחנו מאוד על החיבור. את הנסיעות הארוכות העברנו בעיקר ג'ון ואני מקדימה כאשר מיכאלה נחה בחלק האחורי של הוואן. האזנו ושרנו בקולי קולות ל- Pink Floyd, Pearl Jam, Norah Jones, Porcupine tree ועוד, וכאשר מיצינו את כל מה שהיה לג'ון על המכשיר ונגמרה הקליטה הסלולרית שמענו פודקסטים והשכלנו בנושאים שונים. ועכשיו אנחנו בעיירה קטנה בשם אלכסנדרה, בדרום הטוב והיפה, רווי ההרים והקרחונים, חוגגים כריסמס. וכך יצא שתוך שבועיים מהנחיתה טיפסתי,

מה עשינו מאז שנחתתי?

נסענו וראינו נופים יפים

טיפסנו יומיים ב- Paynes Ford לליד Takaka , על סלע ומהמים, שחינו בים ובנהר הצלול בטרוף.

טיילנו קצת באזור הר קוק, וטיפסנו ל- Muller Hut , במזג אוויר מושלם. ראינו את הזריחה מההר שמעל הבקתה, ואני נהנהתי (נגיד...) לעשות קמפינג על קרח, לראשונה בחיי. כן, היה דיי קר, אבל למדתי הרבה על איך ישנים על קרח... ולמה, כשכבר קונים שק"ש מעולה, לא חוסכים במזרון.... ;)