והנהיגה, נהיגת יום הזכרון היא. אחרי תורנות מהסוג הזה, ככה נוהגים.

והנהיגה,  נהיגת יום הזכרון היא.

אחרי תורנות מהסוג הזה, ככה נוהגים.

כמו כשאני נוהג מהבית של צחי קרייפס ז"ל בקיבוץ המעפיל חזרה אל ההורים שלי בצהרי יום הזכרון, בשעה 12:3. חלונות פתוחים. התלבטויות אם לשמוע מוזיקה עצובה או לא לשמוע כלום. חלונות פתוחים. נהיגה איטית, זהירה ובוטחת.או לא בוטחת בכלל, כי משהו באמונה הפשוטה בחיים מתערער. ממש.  כאילו איזשהו הלך רוח אחר משתלט עליי. כאילו בתנועה המחושבת הזאת, הזהירה יותר, המנומסת, הלא עוקפת-נצמדת-משתחלת הזו יש משהו יותר בטוח (גם ככה הכבישים ריקים בעשר בבוקר שאחרי התורנות, בוקר של אחרי חג, בעיר דתית לאללה,  כולם עוד מתאוששים מהאסון הגסטרואינטסטינלי שנקרא מצות).

אין מה לעשות, אחרי שנפטר לך חולה, זה צובע את הכל,  ברטרוספקטיבית,  בצבעים מסויימים.

הייתה כאן תורנות שלמה, עם 24 חולים שונים ומגוונים. והתפתחויות שונות, ואחיות (שש, שייבורכו ) שונות שבאו והלכו, ובאו והלכו שוב, אבל ההחייאה הארוכה, והלא צפויה והלא מוצלחת בסוף התורנות, צובעת הכל. ולמרות זאת, אני אנסה לכתוב את הדברים בצורה נאמנה ומדוייקת.

הגעתי למחלקה בתחושה של מילואימניק. לפני פחות מחודש החלטתי סוף סוף מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול - רופא משפחה. הבנתי שאינני מעוניין לחיות חיים של כירורג וויתרתי על החלום להיות כירורג-אורתופד. החודש (אפריל) אני עושה אלקטיב (חודש בחירה) ברפואת משפחה, חודש לפניו הייתי בטיפול נמרץ-הרדמה, ושם בטח שלא ניהלתי חולים לבד (הם מורכבים מדי ! ), ובעצם יצא שלא עשיתי תורנות מיון / פנימית כבר כמה חודשים (ואני לא כל כך בכושר…). ההבנה שמצפים לי חודשים (בערך שנה) של תורנויות, ולא שנים (בשל הבחירה בהתמחות ברפואת משפחה) יחד עם ההיעדרות הארוכה (יחסית) מהמחלקות הפנימיות של שע"ץ גרמו לי לתחושה חזקה של מילואימניק שמגיע למל"י (צאלים) בצהרי יום קיץ, בלי גומיות בנעליים.

ככה הגעתי למחלקה בצהרי היום. קיבלתי את החולים, עברתי על רשימות הבעיות, על הטיפולים התרופתיים. התרשמתי מי החולים הם ה- "פעילים" (אלו שמצבם משתנה, שדורשים תשומת לב רבה ואינם יציבים). בדקתי בדיקה גופנית את החולים המורכבים יותר, עברתי שוב על תוצאות המעבדות, כתבתי הוראות. 3 חולים השתחררו, 1 יצא לחופשה. 7 מיטות פנויות. הקבלות ממשיכות להגיע.

קפצתי למיון לראות מי עובד הערב - כי אליו אקפוץ לבקש עזרה וייעוץ. לשמחתי הרבה פגשתי את ניר ודוד, שני מתמחים שאני מחבב ומעריך מאוד. מצויין. כבר טוב.  המתמחה שאחראי עליי, מהמחלקה הפנימית ליד, אסף, הרגיע אותי גם הוא בנוכחותו. מבוגר, חכם מאוד, רגוע ונחמד, עדכנתי אותו בשתי החולות שאני צופה שיעסיקו אותנו, שוחחנו עליהן כמה דקות, אבל הרגשתי שבנתיים אני יכול לנהל אותן לבד.

קצת מצה עם שוקולד השחר (איכשהו, זו הראשונה שלי החג).

הקבלות ממשיכות להגיע.

עוד חולה COPD עם החמרה. שיפוטיות. כמה קשה להילחם בך. שיפוטיות שיפוטיות שיפוטיות. איזה טבע נוראי נטבע בנו שאנחנו כ"כ שיפוטיים. איזו עבודת חיים זה לשמוע את הקול השיפוטי עולה בי, לשחרר אותו ולהניח את הגישה הזו בצד ולהתייחס למטופל לגופו. לנפשו.  אבל זה כל כך קשה.  COPD היא מחלה כרונית של מעשנים. היא  ה- מחלה של המעשנים. מחלה נוראית, עם ירידה קשה באיכות החיים, אשפוזים חוזרים, קושי לנשום. המטופלים גוררים אחריהם את כל המשפחה ששוהה איתם באשפוזים החוזרים, ואחר כך כשם יכולים ללכת פחות ופחות ונזקקים לחמצן קבוע בביתם. ולמרות זאת הם ממשיכים לעשן. וממשיכים לעשן.  

המטופל החדש ממשיך לצבור CO2, אנחנו לוקחים לו בדיקת גזים ורידית נוספת, ומסבירים לו שכיוון שהוא לא מצליח לאוורר את עצמו טוב (להיפתר מהפחמן הדו חמצני)  השלב הבא  הוא בי-פאפ (סוג של סיוע בנשימה, לא מאוד נוח, אבל חשוב). כמובן שהוא לא אוהב את הרעיון, והפעם היחידה שבה השתמש בבי-פאפ לפני כמה שנים הייתה לא כיף בכלל. אני מנסה שיחת שכנוע קצרה ותכליתית אבל מבין שהאחות תעשה את זה טוב ממני.

גברת בת 74 עם אי ספיקת לב קשה, השמנת יתר, יתר ל"ד ויתר ל"ד ראתי מגיע בליווי בנה החסיד. אני קורא את הקבלה מהמיון. היא נכנסת ויוצאת מהמיון פעמים רבות בחודשים האחרונים בשל החמרות באי ספיקת הלב, צבירת נוזלים וקושי בנשימה, למרות טיפול במינונים גדולים של פוסיד (פוסיד משתן, והגברת סובלת מעודפי נוזלים כי הלב שלה לא מצליח לדחוף את הנוזלים האלה הלאה, והטיפול הוא לשתן אותה..). אני רואה שלידה מוצב בקבוק סודה של 1.5 ליטרים.  אנחנו משוחחים על כמות המים שהיא שותה בלילה, ואני מסביר לה שהמטרה היחידה של שהותה במחלקה היא לקבל פוסיד IV (לווריד) כדי להוציא נוזלים, ושאם היא שותה במקביל כוסות רבות של מים, אנחנו לא משיגים שום דבר, והיא פשוט תיתקע במחלקה עוד , בלי שנשימתה תשתפר. אני לא בטוח שהמסר הזה עובר, מתלבט יחד עם האחות לגבי המשך הטיפול וגם כאן אני משאיר לה נסיון שכנוע נוסף.

המטופלת הלא יציבה "הראשונה" היא אישה חולה מאוד. בגיל צעיר יחסית  עברה שבץ קשה ונשארה עם נכות קוגנטיבית קשה. הועברה להתגורר במוסד, מתקשרת מעט, סיעודית לגמרי. סובלת מסוכרת קשה, לא מאוזנת, ומפצעים סוכרתיים ברגליים. אחד הפצעים הזדהם משמעותית, והזיהום הגיע עד העצם ולפני שישה ימים עברה BKA - Below Knee Amputation  - כריתה של הרגל מתחת לברך ע"י האורתופדים שלנו. מאז היא מאושפזת אצלנו, עם זיהום בדם. אנחנו יודעים בדיוק מי החיידק ולאילו אנטיביוטיקות הוא רגיש (מעט מאוד, ואנטיביוטיקות חזקות בלבד), והיא מקבלת טיפול אנטיביוטי בארטפנם, אנטיביוטיקה חזקה עם כיסוי רחב. טיפול מצויין. האחיות שמטפלות בה הן מהטובות שאני מכיר, ואני מוודא שאני מבין את בעיותיה השונות היטב. היא עדיין עם חום, ויחסית "שקועה" ואני מרגיש שיש סיכוי לא רע שהיא תדרדר לספסיס. השעה עכשיו 17:00, ערב חג שני של פסח. אני כבר חמש שעות במחלקה, עשיתי כבר 3 קבלות, ואני ממתין להגעתן של החולים האחרים.  אני פותח UPTODATE וקורא על זיהוי וטיפול בספסיס, ואז נזכר בשיעור המעולה שד"ר יגאל העביר לסברינה ולי לפני כחודש בטיפול נמרץ (בטיפול נמרץ פגשתי רופאים מהחכמים ביותר שהכרתי, וזכיתי לקבל שיעורי 3 על 1 על נושאים חשובים כמו שוק, ספסיס, החייאת נוזלים. הקלטתי את השעורים הפרטיים האלה וסיכמתי אותם תוך כדי במחשב, וכיוון שאני זוכר שיגאל הסביר לנו את הפתופיזיולוגיה (המכניקה של "איך דברים מתקלקלים / מה בדיוק לא עובד" ) ממש טוב, אני פותח גם את הסיכום הזה ועובר עליו שוב כדי לוודא שאני סגור על אבחון וטיפול בספסיס ועל ההגדרות החדשות. אני מתייעץ בטלפון עם מומחית למחלות זיהומיות ומתחיל לחפש מקור לזיהום. נזכר במה שיגאל אמר :

1. כל המחקרים מראים שהחולה חייב לקבל אנטיביוטיקה (Ab) כמה שיותר מוקדם. איזו אנטיביוטיקה? מן הסתם טווח רחב, ולפי מה שאני חושד שמקור הזיהום, אבל העיקר שיהיה מוקדם ואגרסיבי.
2. נוזלים. אם החולה לא ייקבל מספיק נוזלים הוא ימות
3. חייבים למצוא ולשלוט במקור הזיהום. אם יש עדיין זיהום פעיל (אבצס בגפה, בריאה, במערכת העיכול) שלא מטופל, לא תעזור לנו שום אנטיביוטיקה, החולה ימות.

אני מתחיל לשגע את המערכת. הולך לאורתופדים ומבקש שיסירו את הגבס שמכסה את הגדם (אולי מתחתיו מסתתר זיהום…), מזעיק סניטר שייקח אותה לאורתופדים, ולאחר מכן לצילום חזה נוסף כדי לחפש פנאומוניה (דלקת ריאות) שפספסנו. אני מבצע בעצמי בדיקה גופנית מדוקדקת ומחפש איזשהו זיהום עורי שפספסנו, אולי בגב, או בחלק האחורי של הגפיים, אזורים שקל לפספס.

עובר פעם אחרונה על הטיפול והמדדים - אנטיבוטיקה - מצויינת. נוזלים - כמו שצריך. היא דווקא מעלה לחצי דם ולא מורידה. אנטי-פירטיקה (הורדת חום) - גם בשפע, קיבלה את כל התרופות בזמן, אפילו שלאחות יש משמרת קשה במיוחד עם הרבה חולים סיעודיים. אני מסתכל על השולחן לידי - רואה את הסלט הגדול שהאחות הביאה לעצמה. הוא יושב שם כבר 7 שעות, מסכן. היא לא תיגע בו עד שתלך הביתה ב- 23:30. קופסת הנבטים שליד הסלט מחזיקה לי מבט נוקב.

בזמן שהמטופלת הזו עוברת את הבדיקות השונות לאיתור מקור הזיהום אני ממשיך עם הקבלות. "חולה מורכבת 2"  היא אישה בת קרוב ל- 60 עם פיגור קל מלידה. הדרדרות כללית בימים האחרונים. חום, ולויקוציטוזיס (עליה בתאי דם לבנים, סימן לדלקת) מרשים. אבל אין מקור לחום. צילום חזה עקום (בגלל היעדר שיתוף פעולה) לא מראה תסנין ברור. סטיק שתן תקין, אין צלוליטיס. התאשפזה אצלנו להמשך קבלת טיפול אנטיביוטי ותומך והמשך בירור. מקבלת צפטריאקסון (אנטיבוטיקה עם כיסוי רחב, שהרבה מאוד חולים במיון מקבלים. בסורוקה קראנו לזה "מרק הבית" ). היא שקועה, עונה לי מילים בודדות אבל לא פותחת את העיניים. המשפחה מספרת שבדרך כלל היא עונה באנגלית או בעברית, למרות הפיגור הקל. אני מבקש מכח עזר לבוא לעזור לי, הופך אותה ומחפש איזשהו מקור זיהום עורי. לא מוצא כלום. לא שומע כלום בהאזנה לריאות, בטן רכה. קיבינימט, מה יש לה??!??!  

בשעה 21:00 אחרי שתי קבלות, היא מתחילה להוריד לחצי דם. שיט, אני חושב, זה הולך להיות הספסיס השני שלי היום?!?? למה??? למה??? אוף.   בודק שוב את ההסטוריה הרפואית שלה. בסדר, אין בעיות לבביות, אני לא מפחד להגדיש אותה בנוזלים. אני מתלבט האם הצפטריאקסון מספיק לכסות אותה מפני הזיהום הלא ברור, ומחליט שמגיע לה גם מאקרוליד כדי לכסות זיהום ריאתי שאולי נדבקה בו במוסד שבו היא מתגוררת. אני נותן הוראות להוסיף את האנטיביוטיקה וכן ליטר נוסף של נוזלים ושירוצו מהר. לבדוק לחץ דם, דופק, חום עוד שעה. מעדכן את אסף לגבי שתי החולות.  אנחנו עוברים יחד עם המדדים, על הטיפול, על בדיקות המעבדה. מחליטים שהטיפול מתאים ושניתן לאחיות ולזמן לעשות את שלהם. בא לי שאוכל (כמו ביוטיוב) להעלות את קצב ההתרחשות או לקפוץ כמה שעות קדימה לראות האם הטיפול עוזר לשתייהן...

קבלה נוספת של חולה COPD. מאחוריו 90 שנות חפיסה. זה אומר 30 שנה של בערך 3 חפיסות ביום.  הוא לא יודע שיש לו COPD ולא מבין מה זה. אני מסביר לו. השעה 22:00. בשלוש שעות האחרונות אני על דיאטת תפוחים. אכלתי כבר איזה 8 תפוחים. פשוט איזה צדיקה הניח קערת פירות לכבוד החג בחדר רופאים. מסכנה הקערה, לא הבינה מה נחת עליה (סטאז'ר שמן…). תוך כדי שאני מסביר לו על מצב הריאות שלו ומה זה החמרות של COPD אני קולט שאני רעב.

כבר 22:30, ויש לי עוד שתי קבלות. איך זה יכול להיות??!?? אני עובד כבר 10 שעות והספקתי רק 6!  איזה מעאפן אני, לעזאזל. אני לא בכושר. זה מעצבן אותי. ממש. איך אעשה ככה תורנויות בפנימית בהתמחות. עוד קבלה. ב- 23:00  החלפת משמרות של האחיות. במחלקה שתי אחיות במשמרת, כל אחת על חצי מחלקה. אני מצטרף לזוג אחיות  (אחות עוזבת ואחות נכנסת) לביקור  העברה, ואז לזוג השני. שתיים מהן מתחילות לעקוץ אחת את השניה  וצוחקות. אני עושה להן פרצוף של "יאללה, בואו נתקדם". האחות הנכנסת אומרת לי "הלו, זה סיבוב שלנו, לא שלך, אתה אורח, תרגע". היא צודקת. אני שותק ומחייך. באמת סיבוב שלהן.

חולה לא יציבה 2 עדיין לא משתפרת. אני מבקש להכניס לה קטטר שתן כדי לקבל הערכה מדוייקת של משק הנוזלים שלה - כמה אני מכניס וכמה יוצא... יוצאת שארית של חצי ליטר. כלומר, משום מה, היא אצרה שתן, ואגרה 500 CC. הסטיק יוצא חיובי לניטריטים, כלומר סיכוי לא רע שיש לה דלקת בדרכי השתן. אני שמח. סוף סוף יש לי אבחנה לטפל בה. יותר מכך, ההוצאה של שארית השתן הגדולה משפרת את מדדיה ובבדיקת מדדים הבאה ב- 23:30 היא כבר מעלה שוב לחצי דם לנורמה. החום יורד. יש !!!  איזה הקלה. חשבתי שהולך להיות איתה לילה ארוך. יופי. ספסיס - לא. זיהום בדרכי השתן עם אצירת שתן - כן, והטיפול שהיא מקבלת הולם בהחלט. עוד יום וחצי יהיו תוצאות מהתרביות של השתן ואולי אפילו נדע איזה חיידק זה בדיוק. על הכפאק  !

אני מסיים את הקבלה האחרונה וחוזר למטופלת הלא יציבה 1, זו אחרי ה- BKA. בעלה המסור לקח אותה יחד עם סניטר  לאורתופדים שפירקו את הגבס, בדקו, לקחו תרביות, ולא מצאו שום ממצא משמעותי, ואחר כך לקח אותה לצילום חזה והחזיר אותה לחדר. השעה 00:30. בעלה שואל אותי האם הוא צריך לקרוא לילדים להיפרד ממנה.  וואו, זו שאלה שקצת גדולה עליי, אני חושב. אני מריץ בראש את כל החומר על בקטרמיה (חיידק בדם) וספסיס (הסיבוך של בקטרמיה שגורם לקריסת מערכות) שחזרתי עליו קודם. אני לא הולך לענות לו על שאלה כזו. לדעתי לא, אבל אני רוצה את אסף איתי. טוב שהכנסתי אותו לתמונה לפני 6 שעות. אני בודק אותה שוב, מבקש שייקחו מדדים שוב והולך להתייעץ עם אסף. אנחנו בודקים אותה יחד. ל"ד לא נמוך (אם היה - היה מתאים לספסיס) אלא דווקא גבוה -  160/120, ואנחנו מחליטים להוריד משמעותית את קצב הנוזלים. החום ירד, אין פגיעה בכליות. לא נראה שהיא מדרדרת. נכון, היא שקועה, אבל מדובר באישה חולה מאוד שנאבקת עם חיידק משמעותי בדם.  אבל שנינו מסכימים שאין לה אף אחד מהסימנים לספסיס, ולכן בהחלט נראה שהאישה הזו תחיה עד הבוקר, אם לא אחרי…

לקראת 01:30 אני הולך לישון, קצת מותש, אבל דיי מבסוט. אני חושב שהצלחתי דיי לייצב את שתי החולות המורכבות שלי, וששאר המטופלים קיבלו טיפול סביר, אם לא טוב, יחס אדיב. עניתי על לא מעט שאלות, הסברתי לאנשים מה יש להם ולמה, פעמיים עשיתי את זה בערבית סבירה.  וואלה, לא רע. טוב, לא סבירה, משעשעת (אותם), אבל הצלחנו לתקשר.

בלילה, בחלום, אני מתווכח עם האחות על אינדיקציות וקונטרא-אינדיקציות של אנטיביוטיקות שונות. זה מעיר אותי, אני מתעצבן וחוזר לישון.

בבוקר אני יורד למחלקה בשש וחצי. אמנם ישנתי הרבה (ארבע שעות) אבל במהלכן התעוררתי כמה פעמים משטויות - דלתות נפתחות ונטרקות וכו'.  בדרך אני חולף על פני "חולה לא יציבה "2 (יש לה כמובן שם אמיתי שאני ואחיות משתמשים בו) ורואה שהיא הרבה יותר ערה ומתקשרת, ללא חום, ונראית נינוחה. עוד נעיף מבט במדדים שלה במחשב, אבל על פניו נראה שיפור ניכר. אני מתיישב על המחשב ועובר עם האחות על החולים היותר מורכבים. מתלבט לאיזה קצב לשנות את מתן הנוזלים לחולה המורכבת הראשונה. תוך כדי שיחה נכנסת האחות השניה ואומרת שבעלה של הלא יציבה הראשונה אומר שהיא קרה.

אני נכנס לחדר, מרגיש את ידה של המטופלת. שיט.  קרה. פאקינג קרה.  מחפש דופק, אין. שם ראש על בית החזה,אוזן שלי מול אפה של החולה, אין נשימות. שיט. בראש צצות-טסות השאלות הרלוונטיות - האם היא DNR (כלומר Do not resucitate  - מטופלת שהוסכם מראש שהיא /המשפחה לא מעוניינים שתעבור החייאה)  - לא מצליחה להזכר במשהו כזה, שואל את האחות, היא אומרת לא, אני אומר לאחות להפעיל קוד, בראש שלי הקוד נטען מעצמו,  מוציא את בעלה החוצה, שואל אותו פעם אחרונה, בצורה הכי רגישה והחלטית שאני יודע, רק כדי לוודא, שאכן הם מעוניינים שנבצע החייאה מלאה, הוא עונה שכן… . Here we go again אני חושב לעצמי, בזמן שאני רואה את האחות מביאה את עגלת ההחייאה בריצה אני נכנס חזרה לחדר, טוען בראש את התמונה הכללית של הפרוטוקול החייאה, (ששיננתי אחרי ההחייאה בילד ההודי שעבר תאונת דרכים, לפני שנה בניו זילנד ), טוען את השלבים הראשונים, ואז, כמו אזרד החובש שלנו בצוות בצבא, אני מדקלם :   A - איירווי - תביאו לי Airway, מכניס אותו בתנועה סיבובית,    - Breathing  - B נשימה - אין נשימה, תביאי לי טובוס ומסיכה, בזמן שהיא מחברת שקית העשרה וחמצן אני מתחיל עיסויים, אנחנו מתחלפים, היא עושה עיסויים ואני מנשים, אחרי 40 שניות מגיע האחות הבאה,אנחנו ממשיכים כמה סבבים של עיסויים והנשמות.  אחריה רופא נוסף מהמיון ותוך דקה מגיע גם מרדים. אני מעביר לפנימאי(הוא מתמחה שנה שלישית, אני סטאז'ר…)  את ניהול ההחייאה ועובר להשתתף בה כאחד מהצוות. הפרוטוקול רץ והזמן, כמו בסימולציות החייאה, טס בקצב משלו - מהיר מאוד. ואיטי מאוד. כלומר, הזמן נמרח כמו נצח. וטס כמו …. זה  כמו בתרגיל רטוב ארוך בצבא. ארוך מאוד.  45 דקות חולפות כמו 8 דקות. החדר מלא ב- 7 אנשי צוות. מרדים מבצע אינטובציה, אחיות מכינות מזריקים עם אדרנלין, מתחלפים בינינו בעיסויי לב, פעולה מאוד מעייפת. מביאים אקו לב, אני מזריק לה עוד ועוד אדרנלין, עוד עיסויים, וככה עוד ועוד. האקו מראה אפס פעילות של הלב. פעם ב- נדמה כאילו במוניטור רואים גלים של פעילות חשמלית, אבל זה רק ה- artifact  של העיסויים שאנחנו עושים, בדיוק כמו שהסבירו בקורס ALS.  וככה נפרמים המראות והדקות והזמן והעשייה מתערבבים למקלעת בלתי ניתנת להפרדה. התחלנו ב- 07:30 (אני זוכר מתי קשקשתי עם האחות בחדר צוות) וב- 08:15 אחרי שהאקו לב מראה קריש גדול בלב, אנחנו מכריזים על כשלון החייאה. 45 דקות. ואוו. שיט. ססאמק. אני מסתובב, נותן אגרוף טוב לקיר. כועס. נרעש. מאוכזב מחוסר הצדק.אולי מעצמי?  לא יודע ממה. משתרר שקט. אני מודה לרופאים שהגיעו מהר. למרדים. לאחיות. לסטאז'ר שבא לעזור מהמיון. מורידים כפפות. אני חושב על בעלה של המטופלת. על איך האחיות סיפרו לי שהן מעריכות אותו על איך שהוא סועד את אשתו.  אני יוצא החוצה ומודיע לו שלא הצלחנו. ממש ממש ניסינו. לא הצלחנו. . אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי. הוא מחבק אותי.  הילדים (בגילי וגדולים יותר) מגיעים. בוכים. אני מוודא שהכל ברור ונכנס לחדר לכתוב את התעודת פטירה הראשונה שלי. המתמחה מהמיון מראה לי בתוכנה איך עושים את זה, מסביר לי על העותקים. מדפיסים, חותמים.  מכניסים למעטפה.  הבלוג הזה לא הולך לשום מקום חיובי, תנמיכו ציפיות. אני רואה שהאחות עם המשפחה, והם בוכים בחדר, אבל נראה שהכל בשליטה. עדיין לא היה לי זמן לשבת בנחת ולשחזר את ארועי אתמול ולהגיע למסקנה שניהלתי אותה טוב ואגרסיבי ולהיות שלם עם עצמי. זה יגיע מאוחר יותר. אני הולך לחדר, נכנס. פוגש את הילדים שבוכים. פונה לאב. הוא מחבק אותי. זה קצת מוזר וקצת טבעי. מודה לי על הטיפול המסור אתמול בלילה, אומר שאין לו שום טענות בכלל והוא מאוד מעריך את העבודה שלי ושל האחיות. הסיטואציה מוזרה לי. לא הכרת התודה שלו. פשוט עוד לא הספקתי לעכל, עוד לא הספקתי לחשוב על זה שהיא קיבלה באמת טיפול מעולה. הרפלקס של לקחת אחריות ולהתאכזב מעצמי עדיין פועל. יותר מאוחר אנטרל אותו.

וזהו. בלי דרמה ובלי מנגינת רקע, בלי עמעום אורות, אני חוזר לחדר, צונח לכיסא.הרופאה והסטאז'ר (דווקא, מתוך 3 החברים הטובים שלי שעובדים במחלקה הזו החודש, מגיע דווקא סטאז'ר שאינני מכיר)  הגיעו זה מכבר. אני מעביר להם את המחלקה. מתחיל לעכל. עובר על ה- Followup שכתבתי אתמול בלילה, בחצות, אחרי. על הנוזלים, סימנים חיוניים. אחת האחיות כבר נסעה. אני מדבר עם השניה.

ואני חושב שנקודת האור היחידה כאן, מבחינתי, ואני מודה למי או מה שנתן לי כח לעשות את זה בחצות, היא שטיפלנו בה ממש טוב בלילה לפני. כולנו - האחיות העסוקות, האורתופדים, הסניטר, הטכנאי רנטגן, באמת השתדלנו לתת לה טיפול מעולה, לא להתעצל וכן לבצע בירור מלא, לחפש מקור לזיהום, לוודא שהטיפול התומך והאנטיביוטי מתאימים.  אני נזכר שאחרי חצות ישבתי עם בעלה והסברתי לו מה זה בקטרמיה וספסיס ולמה אין לה אף אחד מהסימנים שמעידים על מוות קרוב. אז לפחות זה, אני מתנחם, לפחות אני יכול ללכת הביתה בלי רגשות אשם בכלל. זה גם משהו. לא מעט בכלל.

"גם למראה נושן יש ריח של הולדת" - כמעט אחרית דבר... או .... בן שלושים דולג על ההרים.

אפשר לשמוע את השיר כאן

גם למראה מוכר יש רגע של הולדת ... גם למראה מוכר... יש רגע.... של הולדת...מה הכוונה???     הממממ....  נקודת זמן ספציפית..... אוקיי...  ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך, והירח על כידון הברוש... (פה בניו זילנד זה לא ברושים אלא צפצפות, שמשום מה מרחוק ממש נראות כמו ברושים... בחיי), אתה אומר - אלי - העוד ישנם עוד אלה, העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש...   

נוסטלגיה נוסטגליה...   עצב ושמחה נמהלו בי בדרכי מוונאקה צפונה בפעם האחרונה (לסיבוב הזה בכל אופן), בהיפרדי מוואנקה, מ- Makarora, מההרים ומהנהרות...

"ירח", נתן אלתרמן

גם למראה נושן

יש רגע של הולדת

שמיים בלי ציפור

זרים ומבוצרים

בלילה הסהור

מול חלונך עומדת

עיר טבולה בבכי הצרצרים

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך

והירח

על כידון הברוש

אתה אומר אלי

העוד ישנם כל אלה

העוד מותר

בלחש בשלומם לדרוש

 

מאגמיהם המים ניבטים אלינו

שוקט העץ באודם עגילים

לעד לא תיעקר ממני אלוהינו

תוגת צעצועיך הגדולים 

עוד לא סוף, אך לצערי בהחלט מתחיל להרגיש כמו ה- "לקראת".

יש כבישים מסויימים בארץ שמייצרים אצלי חוויה נוסטלגית חזקה. כבישים שבתקופה מסויימת חיי היו ארוגים בהם, חוויותיי שזורות בעיקולייהם. האוטובוס מצומת בית ליד לקרית שמונה, ובייחוד מהיציאה מוואדי ערה לעמק יזרעל וצפונה היה אחד מהם.  נסיעה שכמעט כל מבט מזכיר סיפור אחר. כאן חצינו את הכביש בשבוע "מתגלגל צפון" והשומר של כלא-שיטה ירד מהמגדל שמירה כדי לתת לנו וופלים, כאן יצאתי לדייט-פק"ל-קפה להשקיף על עמק חרוד מכתף שאול, כאן התברברנו ברפתות של קיבוץ פלוני ונפלנו לבורות-צואה. למרגלות ההר הזה התעפצנו באמצע הלילה בשבוע ניווט עם משקלים, סוחבים תיקים כבדים מאוד, והתעוררנו לקולות חזירי בר קרובים מאוד, אבל כשהרמתי את האמר"ל ראיתי שזה בן צוות שלי דביר שמתחבא מאחורי שיח ומסתלבט עלינו. מעיין אחרי בריכה, אוכף אחרי כיפה, דייט טיול או נסיגה לשיא גובה, קופצים ומתפוצצים בראשי כמו פופקורן בסיר.

אני טיפוס נוסטלגי. יעידו על זה חבריי שמתעצבנים כאשר אני מבקש מהם לספר סיפור ספציפי (והם אוהבים לספר אותו בצורה ספונטנית, כש- "בא" להם...), יעידו כתלי בית המדרש ואמת המים.  אני טיפוס נוסטלגי.

עזבתי היום את וואנקה. הדרך מוואנקה ל-Makarora , גם דרך שהפכה למוכרת ורצופת חוויות העלתה בי שוב תחושות דומות. אין ספק, זו לא אותה עוצמה. אין ספק, אני לא מכיר את הדרך הזו כמו את כף ידי, ולא כמו את כביש 65, ולא מתיימר. אבל אין ספק, היא רצופת חוויות וזכרונות, עיקול אחרי עיקול. והיא פאקינג מעוקלת לאללה...

כרגיל, כל הפוסט הזה אקלקטי לחלוטין. הוא מסכם תקופה של כמה שבועות טובים שקרו בהם מליון דברים והוא נכתב בסלון של ניק וג'ס בפרנץ יוזף, מול הקיר טיפוס הקטן שהם בנו היום בצהריים, כשהחבר'ה שלהם מטפסים עליו וכולם יושבים על ספות ומסתכלים על מי שמטפס כל פעם, כמו טלביזיה, וכן בסלון ביתה של אישה אדיבה בשם קייט בקרייסטצ'רץ', כשאני מתכונן לצאת להרפתקאה האחרונה (שמשעשעת אותי מאוד) בדרך צפונה...  :)

אז מה קרה איתי מאז הפוסט האחרון?

טיילנו בעוד כמה מקומות, נפרדתי ממאור (שהמשיך לפיג'י ומשם לארה"ב, וממשיך לעשות חיים לפני הסטאז' ), עשיתי שבוע וופינג  אצל זוג מקסים מקסים, עברתי קורס מאונטנירינג שערך שבוע, טיילתי עוד קצת עם עמרי שרמן (להלן "שרמן" ), ואז התחלתי להתגלגל צפונה בדרך לטיול טיפוס עם ניק וג'ס ובן חזות, הצלחתי (בעור שיניי) למכור את הרכב בקרייסטצ'רץ' ולקבל קמפר-וואן עצום שאותו אעביר (חינם, אני עושה לחברת השכרת רכב טובה כי הם צריכים שהוא יחזור לאוקלנד) לאוקלנד. אבל הוא ממש גדול. בקטע מגוחך גדול. עם מקלחת, שירותים, קיצר, אחרי חודשים של לינה באוהל ומקלחת פעם בשבועיים, זה ממש מצחיק.... 

הרוח על רכס ה- Hump Ridge, דרום Fiordland.

הנוף מהרכס ה- Hump Ridge . 

אז קודם כל טיולים, ואח"כ עוד מחשבות (אלא אם הן ייקפצו תוך כדי..).

אחרי פורים נסעתי עם מאור ויפתח לטייל ברכס יפייפה ופחות מוכר בשם Hump Ridge  עליו שמענו מחבר צרפתי משוגע בשם סבסטיאן (אותו הכרנו ב- Green Lake ). ה- Hump Ridge  הוא רכס גבוה ובולט מעל סביבתו שהולך מצפון לדרום  בחלק הדרומי של פיורדלנד. הקהילה המקומית, שמאוד אוהבת טיולים התארגנה (לפני כ- 15 שנים) לפרוייקט גדול של כמה שנים במטרה לבנות על הרכס הזה שביל ולודג' . הם גייסו 3 מליון קיווי-דולר (8 מליון שקלים) והרבה עזרה מחבר'ה מקומיים (חשמלאי עשה את החשמל, כל הבניה של הלודג' (שהוא מהמם ....) נעשתה ללא קבלן אלא בהתנדבות של חבר'ה מקומיים, והקימו שביל מפואר, שחלקים גדולים ממנו הם שביל-עץ (דק) שעולה מהחוף לרכס, וכן את הלודג' המפואר.

 למי שעדיין לא הבין, הלודג' מפואר לאללה. לילה בחדר משותף - 85$, חדר פרטי - 200$. אבל הנוף מצדיק, וזה כמובן כן כולל אוכל ועוד הרבה. אבל אנחנו כמובן לא יכולים לשלם סכום כזה, אז ישבנו על המפה ותכננו משהו קצת שונה...

ניתחנו את הטופוגרפיה והחלטנו לעלות על הרכס 5 ק"מ צפונית לשביל הרשמי ולנווט על קו הרכס ולהנות מאוד כמה ק"מ של הליכה על קו רכס  (ולא בבוש !!!! ) עם נוף עוצר נשימה לשני הצדדים.
23

בסופו של דבר הגענו קצת מאוחר לאזור הבקתה ומזג האוויר לא העיר לנו פנים, ולמרות שהיינו מצויידים היטב לישון על הרכס, בזכות ה- charm  של מאור מנהלת הלודג' כן האירה לנו פנים, ובמקום לישון באוהל בין בולדרים, מצאנו את עצמנו ישנים על שטיח עבה ומפנק מול האח בחדר האוכל המפנק מאוד של הלודג'...  

   טיול מוצלח מאוד ונוף עוצר נשימה, עם סיום מפנק. למחרת מוקדם בבוקר נהנו מזריחה מהממת מעל המפרץ ועלינו לעוד שעתים סיור רגוע יותר על הרכס.  

ולמראות היפים עצמם...

------------------ 

אחרי הה- Hump Ridge  תכננו לעשות טרק שאני מפנטז עליו כבר חודשיים, וכנראה שיהיה אחת הסיבות לחזרה שלי לניו זילנד בעתיד, ה- 5 passes Trek  וה- Serpentine Ridge . לצערי הרב, מזג האוויר הבוגדני של פיורדלנד לא אפשר לנו לטייל באזור הזה, והחלטנו לחזור לאזור שכבר טיילתי בו בעבר - Makarora River אבל לעלות במעלה נהר ה- Wilkin  ולנסות להגיע לשלושה אגמים מרוחקים יחסית. בדיוק כמו שאמרו לנו, הצלחנו להגיע רק לשניים מהם, אבל הנוף ב- Lake Lucidus  בהחלט הצדיק את ההשקעה.

Lake Lucidus...

Lake Crucible  (אבל ללא קרחונים כמו שהיה לפני כמה חודשים...)

מצאנו את עצמנו קמים מוקדם מאוד והולכים קצת יותר מ- 30 ק"מ ביום, אבל, שוב, הנוף הצדיק את ההשקעה, והחברה וחוש ההומור של מאוד הפכו את הכל לקליל וכיפי עוד יותר. אה, כן, ונכנסו לטיול הזה במטוס צהוב... וטייס שגדול מדי למטוס... התמונות מסבירות...

אחרי הטיול הזה החלטתי שאני רוצה לנוח לפני הקורס מאונטנירינג. הגוף שלי מתחיל להראות סימנים ברורים של Wear & Tear  אחרי 4 חודשים של טיול 5.5 ימים בשבוע - הברכיים, הקרסוליים ועוד, והחלטתי שטוב לתת לו לנוח קצת, ועל הדרך לעבוד טיפה בחקלאות וללמוד חקלאות וגינון אורגני. 

ערב בבקתת סייבריה. בגלל שנכנסו עם מטוס הרשנו לעצמנו להביא הרבה אוכל, כולל קילו ומשהו של בשר

השתמשנו בחווה של רובין ובן  בזמנו כדי לשחוט את הכבשים לפורים, והרושם של העגבניות והזוקיני האדירים שגדלו בחממות של בן עדיין היה חזק, אז הרמתי להם טלפון והם אמרו שיישמחו שאבוא להתנדב אצלהם. בן הלם (Elm), בעלה של רובין, הוא גורו אזורי של חקלאות אורגנית ובת קיימא, ובעיקר חסיד גדול של הכנת קומפוסט (וידוע באזור בשם Dr Compost  בשל הסדנאות שהוא מעביר בנושא..) והוא ורובין מחזיקים חווה קטנה (טוב, האמתי לא כזו קטנה... כולנו היינו מתים לשטח כזה...) ומקסימה עם סוסים, תרנגולות, כמה עיזות, חממה אחת וגינת ירק גדולה (לפחות דונם) ונעזרים מדי פעם בוופרים.

woofing -    היא צורת התנדבות בחוות אורגניות שבה המתנדב (להלן וופר - Woofer ) מתנדב במשך 4-6 שעות ביום בתמורה לקורת גג ומזון. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי וופינג, ולמזלי נפלתי טוב, טוב מאוד. בית יפייפה, אחד היפים שראיתי, זוג חם ומרתק (רובין יהודיה ממלבורן, אומנית ואדם רחב אופקים מאוד ובן בריטי מצפון אנגליה, מקור ידע בלתי נדלה בתחום שלו, ובכלל אדם מענין), אוכל מצויין ובריא ואח בוערת לשבת ולקרוא מולה כל ערב - קיצר, פיקס. בן העמיס אותי (לבקשתי) בחומר קריאה ומצאתי את עצמי גומע ספרים על גינון אורגני אחה"צ ובערב, ובבוקר תוך כדי עבודה חופר לו על שאלות שעלו לי. בראשון מוקדם בבוקר נפרדתי מהם ונסעתי לוואנקה כדי להתחיל את הקורס מאונטנירינג, אחד השיאים המרכזיים של הטיול בניו זילנד.

Mountaineering .... הפעם הראשונה שטיפסתי הר גבוה היתה בבוליביה כשהייתי בן 23. כמובן שלקחתי מדריך, שבעצם הוביל אותי לפסגה ולא הייתי צריך להפעיל שיקול דעת או להשתמש בהרבה מיומנות טכנית. עברו כמה שנים ולפני שנתיים וחצי יובל רביד ואני צעדנו צעד נוסף וטיילנו יחד את ה- Haute Route  - הדרך הגבוהה מ-  Chamonix  (בצרפת, ליד המון בלאן) ל- Zermatt   (בשוויץ, למרגלות ה- Matterhorn , ההר של שוקולד טובלורון) - דרך שרובה רץ על קרחונים וכללה כמה טיפוסים קצת תלולים, אבל ללא קירות קרח אנכיים או מצבים שחייבו אבטחה (belay) מעבר לללכת מחוברים בחבל. אבל למרות שהתחלנו את הטיול אז ביומיים של אימונים ותרגולות, הרגשתי שאני רוצה לקבל בסיס טוב יותר, מוצק, בכישורי הרים, בהליכה על קרחון, בבניית עוגנים שונים בקרח ושלג ובטיפוס אנכי (הדבר היחיד שהצטערתי עליו, אולי, היה הטיפוס קרח. זה קשה. ממש קשה....ומעייף...).  

למטה - ה- Tasman Glacier . למעלה במרכז התמונה, הר קוק (במבט מצפון)

כל מי שראה את הסרט Everest  הכיר את Adventure Consultant  - אחת משתי החברות הגדולות שיושבות בוואנקה ומדריכות הרים. הקיווים הם מטפסי הרים רציניים ומדריכים טובים, ושמחתי להיות בידיים טובות. אני מנסה לחשוב איך לסכם את הקורס הזה,  שהיה אינטנסיבי מאוד.  ברור שהיה כיף מאוד, ומלמד מאוד. בילינו יומיים וחצי על קרקע רגילה באימונים לקראת, יישור קו ולימוד של טכניקות שונות וחמישה ימים נוספים על ה- Tasman Glacier .  תכל'ס, היה מדהים.

הר קוק מהמנחת מטוסים, לפני שנכנסו לשטח... מחכים ומחכים שמזג האוויר יאפשר לנו להיכנס...

אחד הדברים שהתרגלתי לעשות כאן, ולא יצא לי ויובל לעשות באלפים, זה ללכת בין קרווסים, לדלג מעליהם ולהרגיש קצת יותר בנוח בנוכחותם...

והארץ מקרווסת היתה, מקרווסת עד מאוד.... ברקע, למעלה, הר קוק..

אני חושב שהנופים שנחשפים אליהם כשעולים אל הקרחונים ואל ראשי ההרים הם.... אני אפילו לא בטוח איך להגדיר אותם.... זה פשוט יופי עוצר נשימה, מרהיב. השילוב של שחור ולבן, של צריבת השמש (והיא צורבת על קרחון... וואו, היינו מכוסים כמו פועלים תאילנדים...) וכפור הקרחונים.... הנוף... פשוט הנוף.  לזגזג בין קרווסים (Crevasse )  בגודל של בית או מגרש ספורט...  קיצר, אכן חוויה בלתי נשכחת. אני ממליץ בחום בחום לנסות את זה, וכמו שהאיר לי חבר, והוא צודק - האלפים כל כך קרובים לישראל, חבל שאנחנו מפספסים אותם...

אנדי, המדריך הבכיר, מוביל אותנו בשטח מקרווס

ועוד כמה תמונות מהקורס - טיפוס קרח, תרגולים של Self Arrest  ושל הליכות קרחון : 

אני נאבק עם הקיר, ובעיקר
 נאבק לתת אמון בצ'ופצ'יק של הגרזן
שתקוע בקרח, ואמור להחזיק אותי.
והוא באמת מחזיק... כשמצליחים לבטוח בו...

נוף זריחה מבקתת Kelman, ראש ה- Tasman Galcier 

שיעור ותרגולי Self Arrest.

אחרי הקורס מאונטנירינג חזרתי לבסיס הקבע - וואנקה האחת והיחידה. לפני כמה שבועות פגשתי את עמרי שרמן, שעשה רושם של בחור על הכיף כפאק וקבענו לטייל יחד, וכעת הבשילה השעה. אז יצאנו לסגור עוד פינה שהייתה פתוחה מתחילת הטיול  - Ball Pass , ולשמחתי מחינו את אחת מתחושות הפספוס היחידות שהיו לי בטיול עד כה. Ball Pass  הוא המסלול הקרוב יותר להר קוק שניתן לעשות היום, ומגיע לאוכף בגובה 2200 מ', על אותו הרכס כמו הר קוק...  בשבוע הראשון בניו זילנד ג'ון מיכאלה ואני תכננתו לעשות אותו, אבל הרכב שלהם התקלקל ממש בכניסה להר קוק ונאלצנו לוותר עליו. מאז אני מהרהר מה וכמה טוב שנקרתה ההזדמנות לעלות למעלה. 

מדרום להר קוק, שתי משבצות מתחתית התמונה - Ball Pass - בגובה 2121. הרבה מהתמונות צולמו מ- 2222, ממש מדרום לו.

תמונת תחילת טיול קלאסית... סלפוס דוך לאינסטוש.... :)

עדיין בתחתית ה - Hooker Valley

מתחילים לטפס...

והנוף מתחיל להיפתחת... למטה - Hooker Lake, מאחוריו הרכס של ה- Muller Hut

למעלה ומשמאל - שיא הגובה של הר קוק.  מצד ימין, הקרחון בערוץ  - הדרך שלנו לאוכף, וממש מעליו - האוכף הוא Ball Pass 

כבר ממש מתקרבים לטיפוס האחרון

במרכז התמונה למעלה - Mt. Sefton  המרשים. למטה - אגם הוקר הולך ונעלם...

שכרנו קרמפונים וגרזן קרח לעמרי, עברנו תדריך מקיף ב- DOC (מומלץ ! השקיעו שם בתיק תדריך עם תמונות ממש טובות ) ושכרנו PLB (משואת מצוקה לווינית) ליתר בטחון. מזג האוויר העיר לנו עיניים מאוד (גם ארוע חריג)  והתמונות מדברות בעד עצמן. ישנו ממש על האוכף. לעת ערב הרוחות התחזקו, ומשום מה בלילה התחזקו עוד יותר, אבל ה- MSR Hubba Hubba  של עמרי צלח את הלילה ואת המבחן בהצלחה ולמרות שהרוח ייללה בחוץ, בתוך האוהל היה חם ונעים מאוד. 

בבוקר התאמנו קצת על Self Arrest  על הקרחון שבאוכף והתחלנו את הירידה מטה, אתגר ניווטי בפני עצמו, אבל בס"כ יום מהנה וייפיפה, עם (שוב) נופים מרהיבים לחבר קוק...   (נ.ב - אין לי שום כוונות לנסות את הר קוק יום אחד. מדובר בהר מסוכן מאוד, עם המון Objective Risk ואני לא מרגיש שום צורך לעלות עליו. מה שכן, Mt. Aspiring  (שהוא הרבה פחות מסוכן) בהחלט קורץ לי, והוא עוד סיבה טובה לחזור לכאן יום אחד...)

הר קוק, זריחה, מכיפה 2222.

מערב לעמק- Mt Sefton . קר....קר

בית חב"ד

כתבתי כאן שלוש פסקאות ארוכות (מאוד)  על בית חב"ד. והן הרגישו לי לא מדוייקות. וזו תחושה שאני לא אוהב. בסוף מחקתי הכל. משהו בי מנסה לכתוב שוב, אולי אותו דבר, ממש באותו סדר. אבל זה ארוך ולא ממצא. אז אני אנסה להגיד את זה ממש ממש קצר. הייתי עד היום בבית חב"ד אחד בחו"ל. תמיד אני נמנע מהם, ממגוון סיבות. בית חב"ד בוואנקה היה יוצא מן הכלל. שני שליחים צעירים, מקסימים, אוהבי אדם אמיתיים (ולמדתי מהם שיעורים אדירים בנושא הזה), צנועים וענווים שיצרו יש מאין, הגיעו לוואנקה בלי כסף ובלי סיוע, בלי תקציב ובלי הקלות מס והרימו משהו מאוד מאוד יפה. לראות שני חסידים (אורתודוקסים למהדרין... ) שמחפשים חילוני שיגיד דבר תורה בסעודת שבת זה דבר מאוד יפה בעיניי. חוץ מזה, אותי מאוד שעשע לראות שמי שמחזיק את כל האופרציה הזו באוויר, מלבד שני השליחים הם שני קיבוצניקים מהגליל שעשו וופינג ותרמו את היכולות המפליאות  והמופלאות שלהם להצלחה המתמדת של הבית. תודה, אורי ושניאור, תודה תום ויהל. ולכל הישראלים שהיו מגיעים ביום חמישי ושישי לטרוח ולהכין סעודות שבת למופת.

אז מותר לי לשקר, ומותר לי לרמת, העיקר לא להיתפס, כן...? 

ומענין לענין, בענין לא קשור בכלל.  איכשהו התגלגלתי לשיחה הזו ואני חושב שהענין הזה חורג מהגבולות הבאנליים של גיל 19-20 ומקרין על החיים הבוגרים שלנו.  אבל זה כן מחייב אותנו לחזור שניה לגיל 19, למסלול הכשרת לוחם (או בה"ד 1 למשל...). בצבא (הלוחם בכל אופן) יש מושג שנקרא "אמינות" (פשוטו כמשמעו) ויש "פאק באמינות" - כלומר חריגה מנהלים, אבל בד"כ כזו שהיא נסתרת מעיניו של המפקד.

דוגמא פשוטה היא חבירה בניווט. ברוב הניוטים מנווטים בזוגות, וכל זוג אמור לנווט לבד. אם פוגשים בטעות זוג אחר, לא אמורים לעשות חבורה אלא להתרחק זה מזה או גג להגיד שלום להיפרד זוג לדרכו... . זה נכון שבעתיים בשבועות ניווטי בדד. בקיצור - יש נוהל מסויים, רוב הזמן המפקד לא יכול לאכוף אותו בעצמו (כי הוא יושב בג'יפ ומוודא שכולם בסדר והחיילים מפוזרים בשטח גדול מאוד סביבו בחושך)  וסומך על החיילים שלא יבגדו באמון שהוא נותן בהם. כמובן שבנסיבות שונות, כולנו עושים פאקים באמינות. חוברים לזוגות אחרים, אוכלים נשנושים גם כשאסור, והמחמירים אפילו משאילים מהבן דוד שגר בלהבים טרקטורון ויוצאים "לדקור" את הנ"צים  בגבעות גורל בניווט רכוב, ומנצלים את הזמן שנחסך לשינה... למפקד, מצד שני, יש ארסנל די מוגבל לטפל בזה. אם מדובר ב- 2-3 היחידות המיוחדות (ובקורס טיס), חרב ההדחה היא ממשית מאוד ומספיק בה כדי לייצר אכיפה של הכללים ברמה טובה . אבל בשאר הצבא, זה יותר מורכב. בכל הסיירות אפשר להדיח חיילים מהמסלול, ועושים את זה, אבל זה לא פשוט בכלל. זה לוקח זמן, והמפקדים יותר בכירים לא מתלהבים, וצריך סד"כ....  וזה מצמצם מאוד את מרווח הפעולה של המפקד. אז מה נשאר לו לעשות - להעניש. זה יכול להיות שעות ביציאה או שבת, או (זה מה שאני זוכר אצלנו) לפנק במוקש (יציקת ברזל בצורת מוקש ששוקלת 10 קילו) או בסלע כבד, שאותו החייל ייסחוב בתיקו עד סוף הניווט. עד כאן לא חידשתי שום דבר. אבל אני חושב שהמציאות החינוכית שזה מייצר היא מאוד בעייתית. בעצם, מה שהמפקד  אומר לחיילים הוא - "אני ידוע שאתם מרמים אותי, אני יודע שאתם משקרים לי בפנים (כשאתם אומרים שלא היו ארועים חריגים שבעצם עברתם 3-4 עבירות משמעת (ובאמון בינינו) בממוצע בלילה...) , אבל אסור לכם להיתפס, ואם תיתפסו תקבלו עונש ותלמדו שהכי חשוב זה לא להיתפס.... מעניין איזה מין אזרחים זה מגדל ואיזה יחס לשמירה על החוק זה מפתח.       אני חושב שיש לזה פתרונות (גם אם לא מדהימים) אבל מ"פ (וחלקם הם אנשים מדהימים, לא פחות מזה)  לא תמיד יודעים לתת אותם, חסרים את הבגרות או פשוט תואר בפיסכולוגיה או חינוך...    אולי הצבא צריך לחשוב איך לערב בקורס מפקדים או בבה"ד 1 סדנא עם פסיכולוג חינוכי או דמות  עם נסיון והבנה רלוונטים שייתנו למפקדים כלים יותר טובים....

נוף של אגם וואקטיפו מה- Remarkables. 

צפון אנגליה - זה פשוט ייצטרך לחלוק לפוסט הבא.... אבל מסתבר שהמצב שם חרא כבר 30 שנה. בקטע אחר. ממש. בכלל, מסתבר שאנגליה מתפרקת. אני לא צוחק. פשוט פגשנו כאן המון בריטים בחודשים האחרונים, מכל אנגליה, וזה עלה שוב ושוב בשיחות. ואז בסוף, בסוף, אחרי מלא שיחות כאלה - ראיתי את הסרט החדש של סאשה ברון כהן - האחים גרמבסי - ומה שרואים שם (ובסרט זה קורע מצחוק) זה כנראה המציאות המזעזעת שם...

הר קוק, והקרחון המזרחי של Ball Pass, מלא קרווס בשלב כ"כ מאוחר של העונה...

ציד כאלטרנטיבה לשחיטה.

לפני כמה וכמה שבועות השתתפתי בשחיטה, וגם שיתפתי כאן בתחושות (הרבות)  והמחשבות (המועטות) שעלו אז. במהלך הטיול פגשתי כמה וכמה ציידים, בהזדמנויות שונות, וזה מעלה תהייה אחרת.  פגשתי ציידים אמריקאים (שפשוט טיילו כאן והשיחה התגלגלה לשם), וקנדים ולא מעט מקומיים, וגם פגשתי ציידים בשטח, בזמן שהם אורבים לחיות. אני מודה שבארץ אני לא מכיר אף אחד שצד, וכל הקונספט הזה נראה לי קצת מוזר בהתחלה, אבל עם הזמן ועם השיחות  אני רואה אותו אחרת ואני אשתף במה שגיליתי.

• רוב החבר'ה האלה נהנים מהצייד, אבל עושים את זה לא מעט בשביל פרנסה, או כדי להאכיל...
• לצוד זה קשה. כדי לצוד Shemi  (מין עז הרים אירופאית שהיא מין פולש כאן) או אייל צריך לצאת לכמה ימים לשטח, לרדת מהשבילים, לטפס ביער, לזהות חיה, להתגנב אליה, להתפלל שהיא לא שומעת / מריחה ובורחת, להתקרב (בד"כ ) מאוד קרוב אליה, להצליח לירות בה בלי שתברח.
• במידה וכל מה שתיארתי קודם קרה, והצייד הצליח לירות מטווח טוב במיקום הנכון בחיה, והיא לא ברחה ולא נפלה לוואדי, עכשיו הוא צריך (במקום) לבתר אותה לכמה חתיכות, כל אחת שוקל 30+ קילו, ולסחוב את הנתחים האלה, אחד אחד חזרה לבקתה, או במורד הנהר או לנקודת איסוף של מסוק / סירה. זה אומר 3-4 נגלות של כמה ק"מ בשטח קשה (לא על שביל) עם משקל של כמעט 40 קילו על הגב.
• לא מעט חבר'ה נכנסו לענין הזה כדי להביא אוכל הביתה. המדריך הרים שלי בקורס, בחור בן 55, נכנס להרים בגיל 25 כי הוא היה מכונאי מטוסים בקבע, היו לו ילדים ואוכל היה יקר אז הוא למד לצוד ויצא להרים להביא אוכל. פגשתי עוד שלושה חבר'ה כאלה.
• בשר מחיה כזו מספיק למשפחה ממוצעת לחודשים ארוכים, לעיתים שנה. החבר'ה האלה מחזיקים מקרר גדול או שניים (כמו של גלידות) בגראג' וככה יכולים לאחסן את הבשר מחיה אחת ואוכלים אותו במשך חודשים ארוכים...
• יש כאן (למיטב הבנתי) חסכון בכסף, וגם בזיהום (כי זה לא גידול מתועש).

עד כאן מה שלמדתי. מה שאני מסיק מזה :

בניגוד לגידול מתועש של בקר, יש כאן חיה שגדלה בשטח, בר, חופשיה ומבסוטה, דולגת בין ההרים כמו הבחור בן ה- 20 מהשיר של רבי יהודה הנשיא. היא לא נכלאה בשטח מוגבל, לא הופרדה מצאציה ולא נשחטה בצורה אכזרית. בעצם (וזו לגמרי התפיסה שלי, ואני לגמרי אשמח לשמוע דעות אחרות)  כמו שכל חיה בטבע יכולה, ביום בהיר אחד, בלי שום התראה, להיטרף ע"י חיה טורפת, תוך כדי קרב הוגן (היא בד"כ תנסה לברוח, ובד"כ יש לה כישורים שמתאימים לזה... ), גם כאן, יש טורף, לא כל-יכול (צייד שהוא בסך הכל בן אדם) שמנסה לצוד אותה. לפעמים הוא מצליח, ולפעמים הוא מבזבז ארבעה ימים בלי לתפוס כלום.כשהמזל הוא לרעתה, היא מאבדת את חייה ברגע אחד  מפתיע, כמו כל חיה אחרת שניצודה על ידי אריה  צבוע או נמר, ועד לאותה רגע חיה חיי בר, מאושרת וחסרת דאגות ...

אחת הסיבות שאני מצמצם את צריכת הבשר (לא הדגים, אגב) שלי בשנים האחרונות, למרות מחאותיה הנמרצות של אמי (שבעצמה צמחונית כבר עשרות שנים) היא טביעת הרגל האקולוגית של גידול בקר מתועש. אני מבין שציד הוא לא פתרון שיכול להתאים לרוב האוכלוסיה, וגם לא קרוב לזה. אני כן רואה אותו עכשיו באור הרבה יותר חיובי, ופחות אכזרי, כפתרון הגיוני, יחסית "טבעי" (במובן שהוא פועל על פי מערכת החוקים של טבע , טורף נטרף וכו'...), ולא מזהם, כלומר בר-קיימה.

כל הבאסה שבארץ צדים רק חזירי בר (עד כמה שאני יודע.....) ואני לא אוכל את הבשר שלהם...

----------------------------------------------------------------------------

לעיתים אתה מבין כמה אתה בר מזל רק כאשר אתה מקבל אינפוט חיצוני. בהרבה שיחות עם החבר'ה הצעירים שמטיילים (או עובדים) כאן עלה מוטיב קבוע שנשמע בערך ככה :  "מה?? אתה בן 30? מה, לא עשית טיול אחרי צבא שאתה מטייל עכשיו??? עשית? ואתה עושה עוד אחד. וואי, איזה מגניב לדעת שאפשר לעשות עוד טיולים בהמשך החיים (ההורים שלנו מפחידים אותנו שאחרי הטיול הזה צריך להתחיל לעבוד ואין יותר טיולים ואין יותר כיף...) , איזה יופי שקיבלת החלטה כזו ולא נזרקת להמשך של החיים..." כבר כתבתי על זה בעבר, והזכרתי את החברים המדהימים שלי שתמכו בהחלטה הזו ושבזכותם כן נסעתי בסוף. ויוצא לי להרהר עוד ועוד (כמו ששיתפתי בעבר) באיך חיים חיים כאלה, כפי שאני רוצה. אני פוגש כאן משפחות  (קיווים וזרים) שמטיילות טרקים רציניים עם ילדים, מבסוטות מהחיים, ואנשים שלוקחים חופשות בגילאים שונים ונוסעים לטייל. באופן לא מפתיע אני מתאר לעצמי שזה קשור לארבעה גורמים, שיש לנו שליטה מוגבלת בהם - העבודה שלנו (מבחינת כמה אנחנו מכניסים ומצלחיים לחסוך וכמה זמן אפשר לקחת ממנה לחופשה...), בת (או בן...)  הזוג שלנו (במידה והיא גם אוהבת לטייל ולתייר (To hike & to travel ), האופי שלי (מטרות בחיים,  סדרי עדיפויות...) והמשפחה והחברים שעוטפים אותנו ומהווים פאקטור מסייע בקבלת החלטות....  אני מקווה שהמזל ימשיך להאיר לי פנים מכל הבחינות.

שאמצע עבודה כזו, ושאעשה בתוכה את הבחירות המקצועיות הטובות מהסיבות הנכונות והפנימיות, שאמצא אישה כזו, שתהנה מאותם דברים ותשמח לחלוק איתי לילות מוכי-רוח על אוכפים גבוהים ומושלגים (שרמן על תעלב....:)     ), שמשפחתי תמשיך לתמוך בי ולקבל אותי כמות שאני ושאמשיך להקיף את עצמי בחברים נכונים.   כשאני חושב על זה, אני חושב שכרגע איחלתי לעצמי ברכת יום הולדת, איחור של חודש.... :)         כנראה שכאשר מרפים זה מגיע....

יש עוד שניה שינוי פאזה מאוד משמעותי, ומי שמעדיף להישאר עם האווירה הטובה, אולי עדיף שיפסיק כאן....ברצינות.  :(

הקטע הבא קשה לקריאה. הוא מתאר סיטואציה מאוד מאוד לא נעימה שאני ועמרי שרמן נקלענו אליה, ויכול להיות שהתיאור קצת פורנוגרפי. התלבטתי מאוד אם לשתף במה שקרה, ומאוד נטיתי לשמור את זה לעצמי ולא לפרסם. הסיבה העיקרית שאני כן מפרסם את זה היא שיש כאן מוסר השכל חשוב מאוד, ומציל חיים.  אבל אם אין לכם ראש להיכנס עכשיו למשהו כבד, תעשו לעצמכם טובה - תורידו אפליקציה שמסבירה איך לעשות החייאה  CPR  או Basic Life Support  (BLS )  ותשקיעו עשר דקות (כשאתם יושבים ברכבת או באוטובוס) בלעבור על האפליקציה ולראות שני סרטים ביוטיוב.  כל הרצפים של החייאה עברו עם השנים הפשטה והם מאוד פשוטים ליישום בשטח... השקעה של רבע שעה ברכבת תאפשר לכם להגיש עזרה ראשונה ותומכת חיים בדקות היקרות עד שיגיע צוות מקצועי או עובר אורח שעבר הכשרה מסודרת יותר...

אז לאחר הקורס מאונטנירינג חזרתי לוואנקה, פגשתי את שרמן והחלטנו לצאת ל- Ball Pass, וכמו שכתבתי, היה נפלא. בחזור עברנו ליד Twizel, ראינו בלגן על הכביש, וכשהתקרבנו ראינו שיש תאונה. היה נדמה לי שיש כבר אנשים שעוזרים אבל ליתר בטחון עצרנו  בצד לראות אם עדיין צריך עזרה. שמנו מעילי פוך ופנסי ראש (בחוץ היה 5 מעלות וחושך) וכשהגענו למכוניות גילינו שחוץ  מבחור אחד שדג באגם ליד  והגיע דקה לפנינו ולא ידע מה לעשות אנחנו הראשונים בשטח. הדייג הוציא מרכב אחד תינוק שהוא מצא זרוק על הרצפה של הרכב ואת אמו של התינוק, ששכבה מתה (כנראה). החבר'ה האלה היו ממדינה קטנה בשם בטואן ליד הודו. ברכב השני היו שלושה גרמנים צעירים - בחור ושתי בחורות. אבל את כל זה לא ידעתי בהתחלה אלא רק בסוף הארוע, וכשהגעתי  התחלתי לעבוד על התינוק (ולא היה לי מושג מה קורה מסביב) , לעשות עיסויים והנשמות פה לפה, מנסה להיזכר בקורס פרוצדורות והחייאה שעשינו לפני שנה וקצת. ביקשתי מעמרי שירוץ לרכב להביא עוד פנס וכפפות וסטטוסקופ ושייפתח בפלפון שלו את הסכימה (הסדר פעולות) של ההחייאה, ואחרי דקה הגיעה עוד אישה וניסתה לטפל באם של התינוק. עבדתי עליו כמה דקות, אבל מהר מאוד הרגשתי שאין סיכוי, הגוף שלו לא מגיב בכלל. שמשהו מרגיש לא נכון בגוף שלו, יותר מדי חסר חיים...  לא היה שום דופק, שום נשימה, ומה שהכי הטריד היה שהעיניים שלו היו חצי פתוחות והאישונים מורחבים ולגמרי לא מגיבים.(זו לא בדיקה שעושים בשלב הזה אבל היה חושך מסביב והייתי עם פנס ראש אז עשיתי את זה תוך כדי עיסויי חזה ), אבל המשכתי לעשות עיסויים והנשמות. אחרי עוד כמה דקות הגיעו כבאים וכמה דקות אחריהם (אני חושב שרבע שעה מאז שהגענו...)  התחילו להגיע אמבולנסים. אני חושב שעברו איזה 15-20 דקות עד שהבנתי שבאמת אין שום סיכוי, וההכרה היותר רציונלית שכנראה מדובר בדימום תוך מוחי או איזשהי פגיעה מאוד קשה (שנבעה מזה שהוא היה בידיים של אמא שלו, לא חגור, לא בכיסא מתאים בתאונת התנגשות במהירות דיי גבוהה) חילחלה, ונתתי למישהו להחליף אותי והלכתי לטפל באחת הגרמניות. כל הזמן אביו של התינוק ואחותו ישבו לידינו, ומשום מה לקח איזה עשרים דקות עד שמישהו לקח אותם הצידה. האדם הזה איבד את אשתו ואת בנו. מזעזע. לגמרי. מטריף.  המצב של הגרמניה היה הרבה יותר טוב. עשיתי לה סקר ראשוני ושניוני, החומר מהקורס לאט לאט עולה מתהומות הנשיה של הזכרון המעאפן שלי. היא תיקשרה במצמוצים, ומדי פעם הסכימה להגיד משהו, בסה"כ היא היתה יציבה ועם רגישות על גבי חלק מהצלעות. עטפנו אותו טוב טוב בעוד ועוד שמיכות ומעילים של כבאים, שרמן עוזר מאוד כל הזמן, ומתישהו הגיעה רופאה מטווייזל, ניסתה לפתוח לה וורידים... קיצר, בסוף הגיעו שני מסוקים ופינו את כולם לבית חולים בדניידין. כמו איזה פאקינג לבנון. בלגן וברדק. מתוך אופוריה של טיול מושלם לפינת קסם חריגה ביופיה נזרקנו לטרגדיה אנושית. למחרת לקחנו כמובן יום "חופש" להתאושש, עזרנו לנקות את בית חב"ד לפסח, ונתנו לעצמנו להירגע ולהחליף אנרגיות.   בכל אופן, שוב, אני חושב שהמוסר השכל כאן חשוב מאוד. נכון, ניו זילנד היא מדינה הרבה יותר גדולה  (בשטח) ומיושבת בדלילות, ובארץ סביר להניח שעזרה תגיע מהר, ובכל זאת - ממש חשוב ושווה לעבור פעם אחת על סרט של החייאה להוריד אפליקציה שמדריכה שלב אחר שלב...

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כן, כן, הפוסט לא נגמר... ככה זה כשמצטברות מחשבות וחוויות של חודש... אז השינוי נושא עכשיו הוא חד, ואני חוזר לדברים פחות עצובים. גם החוויה הקודמת עיבדה את עצמה בראש שלי ואחרי יומיים שלושה היא מצאה את המקום שלה בסל הזכרונות שלי ואפשרה לי להמשיך הלאה... אז אני ממשיך הלאה...

לפני כמה וכמה פוסטים  סיפרתי על אנשים שונים שאני פוגש, ועל איך אפשר ללמוד משהו מכל אחד, וגם על חיבורים מיוחדים, לעיתים עמוקים-מאוד-למרות-זמן-היכרות-קצר שחוויתי בטיול. וזכרתי שקראתי איפשהו תיאור טוב של זה, אבל לא הצלחתי למצוא אותו...   לפני שבוע עליתי עם שרמן ושיר לרכס ה- Remarkables, ושרמן הביא איתו את "אומנות האהבה" של אריך פרום, וביקש שנעשה חברותא למעלה.

הגענו לתצפית (ואחריה עמרי ואני המשכנו ועשינו חלק מהגרנד טרוורס ועלינו לנקודה הגבוהה ברכס, והיה יפייפה ... אבל ממש...) פתחנו את הספר בעמוד 36 והתחלנו לקרוא... ואז מצאתי את שחיפשתי... אז מתוך אומנות האהבה, אריך פרום, עמוד 46 :

"...אהבת אחים מבוססת על ההרגשה שכולנו אחד. הבדלי הכישרון, האינטיליגנציה והידיעה זניחים בהשוואה לזהות של הגרעין האנושי המשותף לכל בני האדם. כדי להרגיש את הזהות הזאת נחוץ לחדור מהשוליים אל הליבה. אם אני קולט באדם אחר בעיקר את פני השטח אני קולט בעיקר את ההבדלים, את מה שמפריד בינינו. אם אני חודר לתוך הליבה, אני קולט את זהותנו, את עובדת אחוותנו. הקשר הזה ממרכז למרכז - ולא מהשולים למרכז - הוא "קשר מרכזי". או כפי שניסחה זאת יפה כל כך סימון וייל "אותן מילים עצמן (למשל , איש אומר לאשתו, "אני אוהב אותך" ) יכולות להיות מילים של שגרה או מיוחדות במינן לפי אופן השמעתן. והאופן הזה תלוי בעומקו של אותו תחום באדם שממנו הן עולות בלי שתהיה לרצון אפשרות לעשות דבר. ובהסכמה מופלאה הן מגיעות לאותו התחום עצמו אצל מי ששומע אותן. וכך יכול השומע להבחין, אם ניחן בכוח הבחנה כלשהו, בערכן של המילים".

ואני מאוד אוהב את התיאור הזה - של מפגש של ליבה לליבה - ממרכז למרכז - שהוא קשר מרכזי. כי רוב הזמן אני ייצור כל כך שיפוטי ושטחי שרואה את פני השטח של אנשים ושופט אותם לפי פני השטח שלהם - והרי כולנו, כמו שפרום אומר - כל כך שונים בפני השטח. והרי פני השטח הם בדיוק זה - פני השטח, לא מה שמתחתיו, רק התכסית, ולא התבליט ובטח שלא הגאולוגיה והתהליכים הגדולים שמתחת לגאולוגיה... 

זהו. היום יום שישי, ובעוד שבוע אני עולה על טיסה הביתה. אני מרגיש שהרבה "פינות" נסגרו לי בשבועות האחרונים. הפרידות מוואנקה, הטיול ל- Ball Pass, מקום שהרצון להיות בו רדף אותי מתחילת הטיול, העליה לשיא גובה של ה- Remarkables  שממנה אפשר היה לראות את הר Earnslaw  נישא מעל כל פיורדלנד ואזור קויינסטאון, שאותו טיפסתי בתחילת הטיול, ואת הר אספיינירג שמתנשא אפילו מעליו - וממתין שאטפס עליו יום אחד, וגם המפגש המחודש עם ניק וג'ס.  גם למראה מוכר יש רגע של הולדת...

בשעה טובה, ובנס הצלחתי למכור את הרכב שלי בקרייסטצ'רץ' ומצויד בואן עצום אני יוצא להרפתקאה האחרונה - הדרך חזרה צפונה.

הבית החדש, ההרפתקאה החדשה לשבוע הקרוב... זה פאקינג עצום....